לקטע הראשון והשני מספרו של נועם מורחי
פרופסור יוג'ין רוזנברג נהג להתייחס בביטול מוחלט לחששותיהם של תלמידי הדוקטורט שלו. הללו היו דנים מדי פעם באפשרות שהסיגרים יגמרו אותו בטרם יספיק לחתום על התזות שעליהן הוציאו את נשמתם. יוג'ין לא אהב עבודה שנעשתה לחצאין, וכך מצאו את עצמם חלק מתלמידי המחקר שלו עמלים במעבדה חמש, שש ולפעמים שבע שנים. איש לא התלונן. מי ששרד את השנה הראשונה נשבה ממילא בקסמו של הזקן. עישון פאסיבי, ועמידה על נקודות הדמיון בין תלמידי המחקר במעבדה לבין עזים, הפכו להיות בילוי מועדף עליהם.
פרופסור רוזנברג עצמו, כך נראה היה למתבונן מהצד, נמנע באדיקות מהעבודה הקשה שכפה על תלמידיו. את רוב זמנו בילה בבניית מטוסי נייר נפלאים, עישון סיגרים והתעללות חסרת חרטה בסטודנטים שהעזו לנסות ולרצותו. אם תחשוב רק מה שאני חושב, נהג לרטון, הדוקטורט שלך יצטרך ללכת אלי. ולי כבר יש שניים.
איש לא ידע מה בדיוק גרם לגאון מאוניברסיטת קולומביה לארוז את עצמו, את המשפחה ואת הדוקטורט ("שניים, חבר. שניים. כימיה וביולוגיה. ולך אין עדיין אפילו אחד, אז תתחיל לעבוד") ולבוא לחיות בפדרציה. הוא עצמו לא נטה למסור מידע רב מדי בנושא. כל שהיה ידוע הוא שיוג'ין הנער חי כמה שנים בישראל עד שחדלה להתקיים, ואז חזר לארצות הברית. כמעט עשרים שנה לאחר מכן שב והופיע בשערי אוניברסיטת יאפא. כבר אז, בתחילת דרכו, היה ברור כי מדובר בתופעת טבע והאוניברסיטה הייתה נרגשת, מופתעת ויותר מנלהבת לתת לו מעבדה נרחבת ומשרד שבו יוכל לעשן את הסיגרים שלו באין מפריע.
מהתמהיל שהרכיב את הפרופסור הזקן נגזר, מן הסתם, תמהיל תלמידיו. הסירחון שאפף את המשרד ונימוסיו הגרועים היו תהליך הניפוי הראשון – והאגרסיבי ביותר, יש לומר – לאוכלוסיית שוכני המעבדה. לאחר מכן היה מגיע תהליך הסינון האקטיבי שהתבטא בראיונות תמוהים והתעלמות מוחלטת מציונים והמלצות. יוג'ין לא טרח להסביר את השיקולים שהובילו אותו לבחירת תלמידי המאסטר והדוקטורט שלו, אולם ברור היה לחלוטין מי לא התקבל; בנות עדינות נפש – בעיקר חובבות שיער נקי וריחני – לא נצפו במעבדה מעולם. גם עכברושי מעבדה מהסוג שציטט את ספרי הלימוד בעל פה לא התקבלו בברכה. תלמידים נוחים וחסרי אופי נבעטו מהמשרד עוד בטרם הספיקו להתיישב לראיון. הם צריכים לתת פייט לפני שאני שובר אותם, הכריז, אחרת מה הטעם? לא היה ברור מה היה הפרופיל שביקש, אולם בסופו של דבר האנשים שהתקבלו למעבדתו היו חרוצים, ענייניים, ומעט מחוספסים. המוסכניקים, קראו להם בפקולטה. בכל שנה, בחג הפורים של היהודים, היו מגיעים כל חברי המעבדה ללימודים בסרבלים מלוכלכים בגריז. כולל יוג'ין.
אמיר בילה במעבדה עשר שנים, ובזמן זה כמעט לא השתנה דבר במשרד או בזקן. ערימות של ניירות ומטוסים גדשו את השולחן, כתמיד, וצבעם של מתגי החשמל נותר צהוב מעשן הסיגרים. לאחד המדפים נוספו המגן של קרן המזון העולמית, תעודת כבוד של IPSA וציור לא גדול של ירח על פני המים, שאמיר תמיד מצא אותו יפה ועצוב ועוכר שלווה. בלטו בהיעדרם תמונות משפחה ושולחן האימרסיה הכמעט הכרחי. הזקן לא היה טכנופוב, חלילה, אולם אל שולחן האימרסיה ושאר מכשירי ההדמיה התייחס תמיד בחשדנות. אם המחשבה צריכה לנוע בחופשיות, למה לכלוא אותה בכלא של פונטים קרים ואורות נוצצים? אם תסתכל דרך העיניים שמישהו אחר נתן לך, היה נוהג לומר, לא תראה שום דבר שלא ראית קודם.
אמיר היה אומר לו שזוהי חשיבה בודהיסטית למהדרין, רק כדי לראות אותו נוחר בצחוק לא מרוסן ומצביע על צעצוע מנהלים בצורת מגן דוד שעמד בפינת השולחן. כששאל אותו פעם אם הוא מאמין באלוהים הוא הפתיעו בתשובה רצינית: איש עוד לא הצליח להפריך את קיומו של הממזר ולכן הוא זכאי ליהנות מהספק. על כל פנים, אללה או אלוקים או מישהו ממין זה לא זכה ליחס מועדף כלשהו במעבדה. מוסלמים ויהודים התקבלו, נבעטו, הוחמאו והושוו לעזים באותה תדירות וללא משוא פנים. ייתכן שלא הייתה כאן החלטה מודעת מצדו של הזקן אלא תוצר לואי של פיזור דעת. שמותיהם של תלמידיו תמיד היוו מכשול בלתי עביר לגביו, והוא כשל פעם אחר פעם בנסיון לזכרם. תלמידי הדוקטורט הבולטים זכו מדי פעם להקרא בשמותיהם הפרטיים, אך שאר בני התמותה נאלצו להסתפק בנער-הוירוסים, גברת-מבחנות-שבורות ולעתים תכופות יותר במה-שמו ומה-שמה.
תחת הנסיבות הללו לא היה זה עניין של מה בכך להבחין בין סטודנטים ערבים ליהודים, שכן האחרונים הפכו עם הזמן יותר ויותר קשים לזיהוי. הבהירים שבהם, הסכנאג', עדיין בלטו מעט על רקע השחרחרות הכללית, אולם כאשר היו פותחים את פיהם ומדברים ערבית מושלמת כבר לא היה ניתן לומר בוודאות אם מדובר ביהודי או סתם ג'ינג'י מאל-ח'ליל. גם על הכיפה כבר לא ניתן היה לסמוך שכן חלק מהיהודים, משיקולי תועלת, השאירו אותה בבית, וחלק פשוט היו חילונים. גם המוסלמים עצמם, להוציא את השמרנים שבשמרנים, הסתובבו בדרך כלל נטולי סימני היכר מיוחדים. חריגים לא היו חסרים, כמובן. למוסלמים היו את הסַלַפִים המזוקנים ואת הבדואים שתמיד נראו כמו בדואים. ליהודים היו את האדוקים לובשי השחורים ואת אותם אומללים בעלי המבטא שאי אפשר היה לרפא.
מכל מקום, חמישים שנה אחרי המלחמה וללא שמות מסגירים (ועוד לא אמרנו כלום על נוצרים ודרוזים) הלכו ההבדלים והיטשטשו, ושאלות של מוצא או דת פשוט לא נשאלו בין קירות המעבדה. בשנים הראשונות היה נראה לאמיר כי מדובר בעניין טריוויאלי, אולם לאט לאט התברר לו כמה היה תמים. במזרח התיכון נדבק הדם הרע לפני השטח ולא מהר להיעלם עם מי השטפונות. שום דבר לא פשוט בפדרציה, אמר לו עומר. עוד פחות מכך בפלסטין ועוד פחות מכך באקדמיה. עומר, שיהיה בריא, לימד את אמיר כמעט את כל מה שידע וסיפק לו אין ספור סיגריות בטרם פרח לפוסט-דוק באמריקה. הזכרון המדהים שלו לפרוטוקולים וסטטיסטיקות החוויר לעומת שליטתו יוצאת הדופן ברכילות ובפוליטיקה של האוניברסיטה בכלל והמחלקה בפרט. זה אחד עם רצפטורים מסוג אחר, היה יוג'ין ממלמל בהערכה. כשאני צריך לדעת מה קורה במחלקה אני מעדיף ללכת אליו במקום לג'רייס — וג'רייס הוא הדיקאן. עומר פרש בפני אמיר רשת שלמה של תככים ומערכות שיקולים זרות שכלל לא היה מודע לקיומן. הסתבר לו שהשכלה גבוהה לא חיסנה איש מפני צרות אופקים. אולי להיפך.
הוא זכר שעבר פעם בשוק אל-כרמל בשעת בוקר מוקדמת, נהנה מהקפה של ראשל ומנקושה חמה מהתנור. השוק המה פעילות כשספקים ובעלי דוכנים נפגשו לצד עגלות המשא וסחורה החליפה ידיים. עוד לפני הביס השני מהמנקושה עבר אמיר מול בית המרקחת של הפרסים. בדוכן שממול עמדה עגלה עמוסת ארגזים ובראשה אחד, עזתי לפי מראהו, פורק ארגז אחרי ארגז של עלים ירוקים. הריח העמיד את אמיר במקומו, חיה עירונית שקיבלה פתאום זריקה של אדמה מים וירוק לווריד. בעל הדוכן, שקיבל וערם בזריזות את הבקדונס, הכוסברה ואחיהם, היה יהודי במובהק. כיפה שחורה, זקן דליל ופיאות לחיים. וחיאת אללה שאתה כלב יהודי, שמע אמיר את העזתי מסביר לבעל הדוכן בטון ענייני. למה יא אח'ושילינג? למה? אם היהודי נפגע באופן מיוחד לא ניתן היה להבחין בכך. למה? המשיך העזתי. שלום מביא לך סחורה מכוערת כמו השחור של הלילה ואתה קונה ממנו רק בגלל שבא יומיים לפניי? הארגזים המשיכו את מסעם מראש העגלה לבטן החנות. וַלַכּ יא ערס, עיווה היהודי את פניו, אמרתי לך שזה חג. אתה לא בא בזמן, הלך עליי. מה רצית שאעשה? התשובה לא הייתה מנומסת במיוחד. וַלַכּ כוס אוח'תכום אתם והחגים שלכם! השארת אותי עם מאתיים קילו סחורה שנרקבה אצלי במחסן! היהודי לא נשאר חייב. כוס אוח'תכום אתם האיסלאם! ואללה אל-עזים אתם לא אוהבים לעבוד. אמרתי לך שזה חג! ריחו של עימות מכוער התחיל לעלות באפו של אמיר, והחמיצות העבשה של רצפת השוק המטונפת דחקה הצידה את הירוק הרענן מארגזיו של העזתי. הלה דילג מראש העגלה, פוגש את היהודי בחזית הדוכן וכורך יד שרירית סביב צוארו. דח'יל אללה יא יהודה! מה ביקשתי? שתחכה בסבלנות יומיים? יהודה התנער מאחיזת החנק, חייך בזעף וחבט בכתפו של העזתי. רשיד, העיניים שלי בשבילך, רשיד. אבל לא לפני פסח. תעשה לי טובה. רשיד נטל את הכיפה מראשו של בעל הדוכן הבוגדני, חבש אותה לראשו וחזר למקומו בראש העגלה. וחיאת אללה אם הייתי יהודי לא היית עושה לי את זה. לך לפחות תעשה תה לפני שאני הולך. אני כבר אשים את הארגזים בפנים.
חניקות, חבטות, קללות וחרמות היו נדירים יחסית באקדמיה, והמערכה התנהלה בכלים מתורבתים יותר ונעימים פחות. עימותים של ממש כמעט ולא נרשמו בתחומי הקמפוס, אולם בכל פקולטה ובכל מחלקה ניתן היה למצוא את אותם פרצופים זעופים, מלאי געגוע לימים הטובים שבהם ערבי היה ערבי ויהודי היה יהודי. אז הכל היה ברור יותר. במישור הסטודנטיאלי התרכזו החיכוכים סביב הבחירות למועצת הסטודנטים. שם ניתן היה למצוא, לצד מפלגות המרכז, גם את מפלגת נור אל-אסלאם ומפלגת ציון. הן לא זכו לפופולריות גדולה מדי אולם הצליחו לספק תגרה בריאה אחת לכמה חודשים. אחריה היה נערך יום עיון באוניברסיטה. המילים תַסַאמוּח ותַעַאיוּש היו נאמרות בו כ-600 פעם (אמיר וח'אלד ספרו) והחיים היו חוזרים למסלולם. אלה היו הקישוטים. החיכוכים האמיתיים, אלה שלא פסקו לרגע, נוהלו על ידי הדוקטורים והפרופסורים המכובדים מהסגל האקדמי. הם לא היססו ללכלך את הידיים ולערבב את הסטנדרט האקדמי עם אפלייה מהסוג הבנאלי ביותר. מולם עמדו יפי הנפש, מכי החזה המקצועיים. גם הם לא היססו מלערבב את הסטנדרט האקדמי עם אפליה מהסוג הבנאלי ביותר, אולם זאת רק על מנת לכפר על פשעיהם של האחרים. כך הפך כל ראיון קבלה וכל מבחן דוקטורט למשחק מורכב בו ניסו המפלים משני הצדדים למקסם רווחים מבלי להצית להבות של ממש.
על רקע זה ניתן היה לראות ביחסו חסר הפניות של יוג'ין לתלמידיו את החריג ולא את הכלל. אמיר חשב בתחילה שמדובר בסוג של אתיאיזם: קל להימנע ממשוא פנים כאשר אינך מאמין באף אחד מהאלים המשתתפים בתחרות. רק בדיעבד – בעצם רק אחרי הסוף, כשכבר לא הייתה לדבר שום חשיבות – הבין אמיר שליוג'ין לא היו ספקות לגבי קיומו של אלוהים. הוא פשוט סירב להאמין בו, מסיבות אישיות לחלוטין.
קטע זה לקוח מתוך ספרו העלילתי הראשון של נועם מורחי, הנכתב בימים אלה
