פרשת חטיפתן של כמעט 300 תלמידות בית ספר מצפון מזרח ניגריה בידי אנשי בוקו חראם, והופעתו ההזויה של מנהיג החוטפים, אבו בכר שיכאו, עוררו גלי ביקורת בעולם כולו, גם בקרב תנועות אסלאמיות מתונות ואפילו בקרב אסלאמיסטים מיליטנטים. מרבית המבקרים הזדעזעו מן ההיבט ה(לא) מוסרי של החטיפה, אבל בקרב המיליטנטים נגעה סוגיית הנערות החטופות גם במחלוקת המפצלת אותם בעשור האחרון בשאלת תדמיתם ומעמדם בחברות האסלאמיות.
עד לפני חמש שנים נמנע בוקו חראם מלעסוק בטרור. הארגון הוקם כשבע שנים לפני כן, בשנת 2002, בידי צעיר שנוי במחלוקת בשם מחמד יוסף שניהל חיים נינוחים, נהג במרצדס והטיף נגד דרוויניזם. באותו שלב אימצו אנשי בוקו חראם – ששם ארגונם מתורגם בידי מומחים כ"חינוך מערבי אסור" – תפישת עולם שמרנית ואנטי-מערבית. הרקע לאיבה של בוקו חראם כלפי המערב הוא ככל הנראה ניסיונם של מיסיונרים נוצריים בניגריה במהלך המאה העשרים להעביר אנשים על דתם באמצעות חינוך מערבי.
פעילותו של הארגון גלשה לפסים אלימים רק בשנת 2009, לאחר ששלטונות ניגריה הרגו את מייסד התנועה. עם מותו של יוסף התפצלה התנועה לכמה קבוצות. אחת מהן פועלת בהנהגתו של אבו בכר שיכאו, שהיה אחד מסגניו הבכירים של יוסף. שיכאו, כנראה באמצע שנות השלושים לחייו, מתואר כשונה באופיו מיוסף. הוא צנוע יותר ומספרים עליו שהוא מדבר מעט, אולם מדי פעם הוא מעלה ליו-טיוב סרטונים שבהם הוא מתרברב בעוצמתו וטוען שאין צבא שבכוחו לעצור אותו. גם הסרטון שהעלה אחרי חטיפת הנערות, שבו הודיע שהארגון עומד למכור אותן, מלמד שלפנינו צעיר קל-דעת ולא איש דת שקול ורציני.
שיכאו נפצע ונעצר ב-2009, באירוע שבו נהרג מחמד יוסף, אך כבר ב-2010 הוא התאושש מפציעתו ושוחרר מכלאו. לאחר שיצא לחופשי ומצא מסתור, הוא הצהיר אמונים לאמיר של אל-קאעדה האסלאמית במגרב, לאוסאמה בן לאדן, לאיימן זוואהרי ולמדינות האסלאמיות בעיראק ובסומליה, ואף הזהיר את ארצות הברית שהג'האד רק החל. ואכן, מאז ועד היום אנשיו מבצעים פיגועי טרור כלפי חפים מפשע, ורשימת הפיגועים הנזקפים לחובתו הולכת ומתארכת.
וכאן נעוצה הבעיה. אף על פי ששיכאו הצהיר אמונים למנהיגי אל-קאעדה, דומה שהם אינם מתפעלים במיוחד ממעשיו. בעשור האחרון נמצאת אל-קאעדה בעיצומו של מאבק פנימי בשאלת הדרך שעליה ללכת בה ובעיקר בשאלה אם ראוי לבצע פיגועים נגד חפים מפשע. לעומת בוקו חראם, תנועות אחרות בניגריה, ובאפריקה בכלל, טוענות שיש לצמצם את מעשי הטרור ולפעול באלימות רק כלפי אנשי ממשל ניגרים או נגד נוצרים, ורק כהגנה עצמית. מטבע הדברים, לדעתם, מתקפה ראוותנית על ילדות בית ספר תיכון, המלבה גינויים בכל רחבי העולם, כולל ממישל אובמה, אינה מועילה למאבק נגד השלטון המושחת של ניגריה.
המתח בקרב פלגי הלוחמים בניגריה ובאפריקה מעלה ביקורת מצד מנהיגים ותיקים כגון איימן זוואהרי – שכפי שנכתב לעיל שיכאו נשבע לו אמונים – כלפי מנהיגים מקומיים, על פי רוב צעירים למדי, המבצעים פעולות טרור ללא הבחנה. לדעת מנהיגים אסלאמיים כמו זוואהרי, רצח חפים מפשע מקרב האוכלוסייה המקומית פוגע ביכולתן של התנועות האסלאמיסטיות למצוא לעצמן מקום בליבם של תושבי המקום ומונע מהן את ההישג הנדרש כדי לנצח במאבק. למעשה, ויכוח זה התנהל כבר בשנים 2004–2006 בשאלת פעילותו של המנהיג המקומי של אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב אל-זרקאוי, ואף ביחס לפלישתם של אנשי ארגונים עיראקיים לסוריה (דאע"ש, המדינה האסלאמית בעיראק וא-שאם); כעת הוא ניטש גם סביב פעילותם של ארגונים אסלאמיסטיים באפריקה בכלל ובניגריה בפרט.
המחלוקת בקרב הקבוצות האסלאמיסטיות בניגריה מלמדת שאין בנמצא גוף אחד הקובע מדיניות המחייבת את כולן. תגובתם של אסלאמיסטים לחטיפת הנערות מעידה על כך שרבים מהם מייחסים חשיבות לא מבוטלת לדימוי שלהם בעיני האוכלוסייה המקומית. לכן ננזף שיכאו על ידי אותם מנהיגים עצמם שלהם הוא נשבע אמונים רק לפני שנים ספורות, עם התייצבותו בראש בוקו חראם.
