הימים האחרונים בעיראק היו סוערים, רוויי-דמים ומעוררי-אימה. די בדקות ספורות של צפייה בסרטוני הווידאו שפרסמו אנשי ארגון דאע"ש עם כניסתם אל העיר מוסול כדי להבין איזה עתיד צופנים התפשטותם ואפשרות תפיסתם את השלטון. אינני מנקה את השלטון המרכזי הנוכחי בעיראק מאחריות למשבר הנוכחי; השלטון הנבחר, וראש הממשלה הדומיננטי נורי אל-מאלכי, מבכרים כבר שנים פוליטיקה מגזרית על-פני פיוס לאומי, ותומכים בפומבי במיליציות שיעיות חמושות, שאותן הם משסים לסירוגין במתנגדיהם ובמתחריהם. אולם שכירי החרב רעולי הפנים, הנוהגים בברוטליות שלוחת רסן ושוחטים באכזריות ובשרירותיות חפים מפשע – בגאווה רבה, לאור יום ולעיני המצלמות – מסמנים שלב חדש ומבעית במיוחד במלחמה האין-סופית בעיראק.
מצפון לאזור הקרבות ניצבת האוטונומיה של כורדיסטאן העיראקית (או "כורדיסטאן הדרומית", כפי שהיא מכונה בפי הכורדים). הכורדים חוזים בהשתוממות בקריסתו המהירה של הצבא העיראקי, בנסיגתו מכל העמדות שהחזיק בצפון המדינה ובהתכנסות המדינה העיראקית למגננה נואשת סביב הבירה בגדאד, לקראת פלישת הג'יהאדיסטים לעיר. אולם בינות לזוועות המתחוללות בגבולם ועל רקע גל ההגירה האדיר שנע לכיוונם מזהים הכורדים לא רק איום, אלא גם – ואולי בעיקר – הזדמנות היסטורית שאפשר ולא תשוב.
בעשור האחרון הייתה האוטונומיה הכורדית אי של יציבות פוליטית וביטחון אישי וסיפור הצלחה כלכלי בלתי רגיל. למרות בעיות לא מעטות של שוק כלכלי מוגבל, המבוסס על כסף מזומן ושבוי במידה רבה בידי הכלכלה התורכית, שחיתות שלטונית, סיאוב ביורוקרטי ואסלאמיזם-סלפי הולך ומתעורר, זהרה כורדיסטאן העיראקית כמודל פוליטי חריג בנוף האזורי, בוודאי על רקע המדינה-האם החבולה. דרכם של הכורדים להגשמת חלום העצמאות לא הייתה סוגה בשושנים: בעבר הלא-רחוק, מחשבות על עצמאות כורדית, לא כל שכן דיבורים פומביים על הסוגיה, היו מעוררים חמת זעם במדינות האזור. עיראק ותורכיה, שכנותיה הגדולות של האוטונומיה הכורדית, לא הסכימו לדון בשום אופן על עצמאותה, מחשש שזו תסכן את שלמותן ואחדותן. בשנים האחרונות אף הגיעו הדברים מדי פעם להתלקחויות אלימות בין השלטונות הכורדיים לבין השלטון המרכזי בעיראק ובתורכיה. שיתוף הפעולה שנרקם בשנתיים האחרונות בין אנקרה לבין השלטון הכורדי באירביל, בירת המחוז, הזניק אמנם את הכלכלה הכורדית ופתח בפניה את השוק התורכי, ודרכו את שאר שווקי העולם, אולם מחירו היה גניזתו של חלום העצמאות הכורדית בעיראק.
ההתפתחויות הנוכחיות בצפון עיראק, ועמן פיזורו של הצבא העיראקי לכל עבר, עשויות לקדם את הפיכת האוטונומית הכורדית המשגשגת למדינה עצמאית. הפֶּשְׁמֶרְגַה, כוחות הביטחון הכורדיים, נראים ככוח הצבאי האחראי היחיד שיהיה מסוגל לבלום את השתוללותם של חמושי דאע"ש. הממשלה בבגדאד, במצבה הנוכחי, לא תוכל להטיל וטו על ניסיון הכרזת עצמאות כורדית ולא תוכל לאכוף אותו באמצעים צבאיים אף אם תרצה בכך. הרחשים הזהירים שנשמעו בשבועות האחרונים על "מחטף עצמאות" כורדי על רקע האתגר שמציבה דאע"ש לעיראק נראים לפתע לא כחזיונות-שווא של בדלנים אלא כתוכנית פעולה קונקרטית.
תוכנית זו קיבלה ביום רביעי האחרון תפנית מעניינת במיוחד עם השתלטותם של הכורדים על העיר כִּרְכּוּכּ, מרכז הפקת הנפט החשוב בעיראק, השוכנת מעט מעבר לגבולו הדרומי של האזור האוטונומי. כרכוכ, שהייתה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בעלת רוב כורדי, מזוהה בשיח הלאומי הכורדי בעשורים האחרונים כבירתם של הכורדים ומכוּנה "ירושלים של הכורדים" (קוּדְס אל-אַכְּרַאד). זאת לאחר שנים שבהם פעל שלטון הבעת' להטיית המאזן הדמוגרפי בעיר ולהפיכתה לערבית, ואחרי למעלה מעשור של אוטונומיה כורדית שמסיבות שונות לא כללה את העיר בתחומה.
ההשתלטות המהירה של כוחות הפשמרגה על כרכוכ בעקבות הנסיגה המבוהלת של כוחות הצבא העיראקי ממנה, ורגע לפני השתלטות חמושי דאע"ש עליה, עלולה לסמן את גבולותיו של סטטוס-קוו חדש בתחומיה של מה שהייתה עד לאחרונה המדינה העיראקית. אפילו נציגי התורכמנים, הקבוצה האתנית שבניה מהווים את רוב תושביה של כרכוכ כיום, פרסמו הודעת תמיכה חמה בהשתלטות הפשמרגה על העיר, לאחר שנים של איבה, עוינות וחשדנות מצדם כלפי הכורדים.
אך לפני ארבע שנים אמר נשיא עיראק, ג'לאל טאלבאני (הנבצר כיום), כי הרעיון של עצמאות כורדית אינו אלא חלום שיפה להשאיר לפואמות. נדמה שאפילו גדולי האופטימיסטים הכורדים לא יכלו לדמיין שהחלום הזה עשוי להיות בהישג יד. הכאוס הנורא בעיראק, כך נדמה, מקרב את הכורדים בצעדי ענק אל מימוש חלומם: הקמת מדינה עצמאית שבירתה בכרכוכ.
