לפני כשבועיים נפוצו ידיעות בתקשורת הערבית על כך שהשתלטותם של חמושי דאע"ש על העיר מוצול בעיראק לֻוותה בפרסום הודעה מטעם הארגון הקוראת לתושבי מחוז נינוה (שמוצול היא בירתו) למסור את בנותיהם הרווקות לידי חמושי הארגון, כדי שהאחרונים יוכלו לנצלן מינית בהתאם למצוות "ג'האד א-נִּכַּאח". אנשי דאע"ש הִתְרוּ, לכאורה, בתושבים, כי מי שלא יעשה כן ייענש על פי השריעה. הידיעות עוררו זעזוע בשיח הציבורי הערבי ולבסוף פורסמו באתרי תקשורת מרכזיים ואחרים בישראל. מובן שהן עוררו בקרב גולשים דיון מלומד על טבעה הברברי של דת האסלאם.
ג'יהאד א-נִּכַּאח, או ג'יהאד אל-מֻנַאכַּחַה, שאפשר לתרגמו לעברית כ"ג'יהאד מיני", מיוחס לציוץ בטוויטר של איש דת סעודי בשם מוחמד אל-עריפי, שהתיר לכאורה לצעירות מוסלמיות לנסוע לסוריה לצורך קיום יחסי מין עם מורדים במשטר הסורי. אל-עריפי הכחיש בתוקף את הציוץ שיוחס לו, אולם נראה כי לפחות בתוניסיה נענו כמה נערות ל"פסק ההלכה" שיוחס לו. בקרב הסלפיה הג'יהאדיה, הזרם האסלאמיסטי המיליטנטי שמקרבו צמחו גם אל-קאעדה ודאע"ש, ה"ג'יהאד המיני" נחשב לפגע הלכתי ומוסרי ולפברוק מטעם "אויבי האסלאם" המבקשים לעוות את דמותה של הסלפיה הג'יהאדיה.
כאשר פורסם "הצו של נינוה" מתחו לא מעט פובליציסטים ערבים, לרבות ממתנגדי הסלפיה הג'יהאדיה, ביקורת על הפברוק החדש. עיניים חדות הפנו את תשומת הלב למונחים מוזרים בצו אשר אנשי סלפיה ג'יהאדיה לעולם לא היו משתמשים בהם, למשל "אִקַאמַת א-שַּרִיעַה" (במקום "אִקַאמַת אל-חַדּ") – החלת העונשים הקבועים בשריעה; העדר ההתייחסות לשיעים במונח המקובל מאוד בקרב הסלפים, "א-רַּאפִדַה" או "רַוַאפֶד"; ובעיקר המונח "קַוַאנִין א-שַּרִיעַה" – חוקי השריעה, מונח שאזניים סלפיות תְצִלֶּינָה למשמעו, שכן המילה "קַאנוּן" מיוחסת לחוק מעשה אדם שהוא ממין הכפירה. גולשים משכילים ברשתות החברתיות הערביות העלו את הסברה שכותב הצו הוא "חְמַאר בשפה הערבית" ותהו שמא מדובר בקאסם סולימאני, מפקד כוחות אל-קודס של משמרות המהפכה באיראן.
המסמך האמיתי שפרסמה דאע"ש על נינוה הופץ בתקשורת הערבית תחת השם "וַתִ'יקַת אל-מַדִינַה" (אמנת העיר). מונח זה חוזר ל"חוקת אל-מדינה" שניסח הנביא מוחמד עם כניסתו לעיר אל-מדינה בשנה הראשונה להִגְ'רַה (623 לספירה), ואשר הסדירה את היחסים בין קהילת הרוב המוסלמית לדתות המיעוט, ובראשן הקהילה היהודית. נוסח אמנת נינוה מעוגן היטב בשיח האסלאמי-סלפי ורווי ציטוטים לרוב מהקוראן ומהחדית'. הפנייה הדאע"שית מכוונת בראש ובראשונה ל"שבטים שלנו" בנינוה ורצופה כינויי גנאי לממשל המרכזי הפרו-שיעי בעיראק. אנשי הארגון, כך נראה, מבינים את המציאות בשטח, ומבקשים להיבנות על עוינותם של השבטים הסונים לשליטה השיעית במדינה מתוך מחשבה כי זהו המפתח הטוב ביותר להשתרשותו וצמיחתו של הארגון באזורים שעליהם השתלט.
באמנת נינוה מדגישים אנשי דאע"ש כי בכוונתם לשפוט כל מוסלמי לכף זכות כל עוד אינו פועל בשירות האויב, וכי אנשי המחוז יכולים להיות "בטוחים ורגועים" תחת שלטונם. עם זאת, הם מדגישים כי בכוונתם לנהל את המחוז בהתאם לדיני השריעה. כך, גנבים ושודדים ייענשו בקטיעת אבריהם, נשים הצטוו להתלבש באופן צנוע ולצאת מבתיהן לצורך מוגדר בלבד, מכירת אלכוהול, סמים וסיגריות נאסרה והתכנסויות רבות משתתפים, עם ובלי נשק, נאסרו גם הן. לאנשי כוחות הבטחון העיראקיים ניתנה האפשרות להסגיר את עצמם בתנאים ובנסיבות מסויימות, ואם לא יעשו כן אחת דתם למות. אנשי דאע"ש הוסיפו כי הם "מעודדים" את האנשים להתפלל בצוותא במסגדים והצהירו כי בהתאם לציווי הדתי בכוונתם להרוס פסלים וציוני קבר "פגאניים".
אמנת נינוה נחתמת באמירה פשוטה ומובנת לכל עיראקי וערבי באשר הוא: "כבר ידעתם את המשטרים החילונים כולם; עברתם תחת העידן המלוכני, הרפובליקני, הבעת'י והצפוי [איראני-שיעי – א"ד]. נסיתם אותם, טעמתם מייסוריהם ונכוויתם באִשָּם ובלהבותיהם. עתה הגיע עידן המדינה האסלאמית ותקופת האימאם אבו בכר אל-קֻרשי [אל-בגדאדי, שמונה מאוחר יותר לח'ליפה של המדינה האסלאמית – א"ד]. בעזרת האל תחזו בהבדל העצום שבין ממשלה חילונית מעוולת אשר כילתה את משאביהם של האנשים, סתמה את פיותיהם וחיסלה את זכויותיהם וכבודם, לבין אימאמות קֻרַשִית [שלטון מבית הנביא – א"ד] המושתתת על הקוראן, שהשיפוט על פיו צודק מכל, והמקבלת עצה מקטן כגדול, מבני חורין ומעבדים, ללא הבחנה ואפליה".
אנשי דאע"ש, שהפך בינתיים ל"ח'ליפות האסלאמית", משתמשים בכוח הזרוע והאימה כדי להטיל את מרותם ולבסס שלטון דתי אוטופי ואולטרה-שמרני. אולם הם מבינים את המציאות שבה הם פועלים ופונים אל רגשות התסכול, המרירות והקיפוח האותנטיים של נתיניהם, תושבים פשוטים ולמודי סבל מעשרות שנים של ממשלים עושקים בכיסויים שונים. גם אם הח'ליפות האסלאמית תתברר כגרסה נוספת של שלטון עושק, את צעדיה הראשונים היא מבקשת לכלכל בתבונה ובשיתוף פעולה עם המארג החברתי המקומי. עבור ערבים סונים רבים, בעיראק ומחוצה לה, מדובר קודם כל ב"מרד סוני" מוצדק ומוצלח בשלטון השיעי-איראני בארץ הנהריים. התמודדותם עם משמעותה של שיבת הח'ליפות האסלאמית תמתין לשלב מאוחר יותר.
דומה שהלהיטות הציבורית להאמין להצגתו של ארגון דאע"ש כהתגלמות המודרנית של "סיפורי אלף לילה ולילה" באה על חשבון בחינה רצינית של סוד הצלחת הכיבושים המסחררים של הח'ליפות האסלאמית הצומחת.
