השפה שבה משתמשים ישראלים ופלסטינים כדי לתאר את האירועים הקשים העוברים עלינו בימים האחרונים מעידה עד כמה אנו נוטים להשתמש במילים כדי להרחיק את האויב ולהפחית מאנושיותו.
כלי התקשורת הפלסטינים — כמעט ללא יוצא מן הכלל — התייחסו לשלושת הנערים החטופים בתואר "מתנחלים" (מֻסְתַוְטִנִין) ולעתים גם "חיילים" (מֻגַ'נַּדִין). למרות שרק אחד מבין שלושת הנערים התגורר מעבר לקו הירוק, איש בתקשורת הפלסטינית לא העז, כך נדמה, לחלוק על התיוג המקובל. ההגדרה הזו פשתה גם בסוכנויות ידיעות מתונות כמו מען ואפילו בגרסה הערבית של כתבות בסוכנויות ידיעות בין-לאומיות כמו רויטרס או BBC בערבית.
התקשורת הפלסטינית לא נטתה אחרי אבו-מאזן, שבנאומו בפני ועידת שרי החוץ האסלאמיים בג'דה ב-18 ביוני התייחס ל"שלושה בחורים צעירים" ש"נחטפו." ההתייחסות אליהם בערבית כמתנחלים יצרה הזרה ודה-הומניזציה וגרמה לקורא הפלסטיני לחוש עוינות כלפיהם ולהצדיק את חטיפתם כלגיטימית; על אחת כמה וכמה כאשר הם מסווגים גם כחיילים לוחמים, כפי שהתעקש מנהיג חמאס ח'אלד משעל לכנותם בראיון לאל-ג'זירה בשבוע שעבר.
ההתייחסות בתקשורת הפלסטינית לנערים היהודים, שנותרו לרוב אלמונים, עמדה בניגוד מורגש להתייחסותה לחטיפתו ורציחתו של הנער מוחמד אבו-ח'דיר. בתקשורת הפלסטינית הוזכר הנער בשמו, בצירוף התואר "הנער" (אל-פַתַא) או הילד (א-טִּפְל). החוטפים, שטרם זוהו או נתפסו נכון לשעת כתיבת שורות אלה, זכו באופן גורף לתואר "מתנחלים."
השיוך של פרטים חסרי-שם לקהילה רחבה יותר אינו אופייני לצד הפלסטיני בלבד. אותה תופעה ניכרת בשיח התקשורתי הישראלי-יהודי, גם אם באופן פחות בוטה.
ניתן לנחש ברמה מסויימת של בטחון את עמדתו הפוליטית של דובר ישראלי לפי המילה בה הוא בוחר להשתמש בתארו את בני העם היושב לצדנו. השימוש בתואר הכוללני "ערבים" מאפיין את השיח הימני, המבטל במחי מילה את הגדרתם כקבוצה לאומית נפרדת בתוך הקולקטיב הערבי הרחב יותר. אנשי שמאל בעלי רגישות לעניין ייטו להשתמש בהגדרתם העצמית כ"פלסטינים," שקנתה לה אחיזה במרבית כלי התקשורת בישראל.
אולם עצם ההזרה קיים גם אצלנו. לרוב מתייחסים בתקשורת הישראלית להרוג פלסטיני (בדיווחים על תאונות דרכים, למשל) רק על פי שיוכו הלאומי, ללא ציון שמו. כשהשם מוזכר הוא לרוב משובש על ידי כתבים וקריינים שאינם דוברי ערבית ואינם מבינים את משמעות השם או את הצורך לדייק בהגייתו. גם תופעה זו יוצרת הדרה וניכור בין קבוצות האוכלוסיה.
בנאומו בעצרת "תג מאיר" בירושלים ב-2 ביולי עמד הרב בני לאו על המרחק הנפשי שנוצר בחברה היהודית בישראל מאי-השימוש בשמו של חלל פלסטיני. "הייתי רוצה ללמוד את השם של אותו צעיר ערבי שנרצח, כמו ששינַנּוּ בעל פה את שמות אייל, גלעד, נפתלי ואמותיהם."
"מה יש בשם?" שואלת יוליה את אהובה רומיאו במחזה המפורסם של שייקספיר, מנסה להסביר לו שאהבתה אליו תגבר על תוויות שרירותיות, למרות הכל. אבל שמות, מסתבר, הם כלי נפשי חשוב מאוד ליצירת קירבה בין בני אדם. כך גם המילים בהן אנו בוחרים להשתמש כדי לתאר את הסכסוך המדמם שלנו.
