שעה שלמה עמד חסן נסראללה, ביום שישי האחרון של רמדאן, ונאם נאום מלא להט שכל כולו שבח והלל לחמאס ולפלגים הפלסטינים, המכים "מכה ניצחת" את האויב הציוני. כתמיד ניבט על פניו חיוך מתנשא, יודע-כל, והוא דיבר בשילוב של שפה מדוברת וחוש הומור ותוך יצירת רושם של עקרונות ברזל. תוך שהוא מתעלם מעובדות בסיסיות כמו מערכת כיפת ברזל ששינתה את כללי המשחק, ומכך שחמאס ממיט הרס על רצועת עזה בסירובו העיקש להפסקת אש, טווה נסראללה בכריזמטיות רבה מערכת טיעונים ארוכה שמטרתה אחת: ליטוף האגו העצמי.
עם זאת, הוא לא הצליח להסתיר עובדה אחת: המאבק בין ישראל לחמאס בעזה נמצא במוקד חילוקי דעות קשים בעולם הערבי. ״אני לא רוצה 'למרוח' אף אחד עכשיו", טען. ״שאף אחד לא ישוב ויעלה את הנושאים האחרים. כאן, בנושא הזה, אין בלבול, אין ערפול, אין ויכוח״. הוא היכה על מגן העץ המעוצב הגדול, שמעליו הציצו בעיקר ראשו ויד ימינו, והדגיש: ״בואו לא נעסוק עכשיו בנושאים אחרים״.
אלא שמבצע ״צוק איתן״ הוציא מרבצם שדים שמכבידים על העולם הערבי זמן רב. השחקנים הערבים לופתים אלה את אלה, נסחפים במערבולת שבמרכזה נמצאת עזה, ורוקדים ריקוד מוות על גופות הפלסטינים העזתים. מצד אחד נמצאים הגורמים שנפגעו או ניצלו מה״אביב הערבי״ ומהכאוס שבא עמו. בראש המחנה הזה, מחנה ה"יציבות-בכל-מחיר״ נקרא לו, עומדת מצרים, ולצדה סעודיה, ירדן ומדינות אחרות. אפשר להניח שלראשי המדינות הללו התכוון נסראללה כאשר העריך שראשיהן מתקשרים לנתניהו ומבקשים ממנו להמשיך במבצע כדי לשחוק את חמאס עד דק.
מנגד עומד ״ציר ההתנגדות״, כפי שקורא לו נסראללה. מעט נשאר מן הציר הזה; הוא חבוט ופגוע וחלוד, בעיקר ממלחמת האזרחים בסוריה שפיצלה אותו לצד משטר בשאר אל-אסד (שבו תמכו נסראללה ופטרוניו באיראן) ולצד המורדים (שבהם תמכו חמאס והג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני). כעת מנצלים נסראללה ואיראן את המבצע בעזה כדי לנסות לאחות את הציר. נסראללה שוחח בשבוע שעבר עם ראשי החמאס והג׳יהאד האסלאמי, וביום שישי שב והביע את תמיכתו במאבקם בעזה. כל זאת מתוך תקווה שהציר ישוב ויעמוד על רגליו ויתגבר על הפיצול סביב סוריה בפרט והקרע הסוני-שיעי בכלל.
העולם הערבי של 2014 אינו תומך כבעבר בציר ההתנגדות הזה. כמדינה עומדת לצדו רק קטר של אל-ג׳זירה, אותו ערוץ טלוויזיה שיש לו מדינה, הנהנית גם ממשאבי טבע עצומים. השיח' תמים, שליט הנסיכות, נוקט קו אופורטוניסטי יותר מזה של אביו, השיח' חמד; הוא מצדד בחמאס, מוכן לממן את משכורות אנשיו ומתעקש להיות חלק מהמגעים הבינלאומיים סביב הפרשה. לצד קטר עומדת טורקיה, שחקן אזורי משמעותי נוסף (גם אם לא ערבי), שאך לפני רגע עמד בצדו השני של המתרס, מול חזבאללה ואיראן, ועתה ממהר לגבות את ציר ההתנגדות.
אולם מחנה ה"יציבות-בכל-מחיר" שומר על שתיקה. דומה שכל שחקניו עומדים מאחורי מצרים של סיסי, מצרים החדשה, העוינת את חמאס – לא מתוך ציונות, אלא מתוך מחשבה שהאסלאם הפוליטי בכלל ותנועות גרילה אסלאמיסטיות בפרט מסכנות את האינטרס הלאומי המצרי. כמה מתגעגעים בחמאס למצרים של מובארק, אותה מצרים שאפשרה לחמאס אויר לנשימה באמצעות אין ספור מנהרות, על אפה וחמתה של ישראל. מאחורי מצרים של סיסי מתייצבים המשטרים שמעדיפים סדר על פני כאוס ויציבות על פני חוסר בהירות. אין צורך להכביר מלים על התרומה של ארגון המדינה האסלאמית לטיעונים שלהם.
בימים הקרובים תושג הפסקת אש בין הצדדים בדרך כזו או אחרת. מאות פלסטינים נוספים ימותו וחיילים ישראלים נוספים ייהרגו. בתום הקרבות נחזור לנקודת ההתחלה: שני צירים אזוריים שלופתים זה את זה על חשבון דמם של אחרים, ולשניהם אינטרסים, משאבים וציניות אין-סופית.
