למרות אווירת הקונצנזוס הבעייתית, ועל אף ציד המכשפות השוררים כאן בימים אלה, ברצוני לשתף כמה ממחשבותיי על מבצע "צוק איתן".
יצאנו למלחמה מסיבות בעייתיות. עד כה לא ראינו כל הוכחה לטענתו של ראש הממשלה כי חמאס יזם את פיגוע החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון, וממשלת הפיוס הפלסטינית היא בוודאי ובוודאי לא סיבה לצאת למלחמה.
רק לאחר שיצאנו למלחמה מהסיבות הלא-נכונות הסתבר כי הייתה לה סיבה טובה: להפתעתנו, חמאס התעצם צבאית ובנה מערכת רקטית ותת-קרקעית המאיימת על ישראל. יש צורך להשמיד את המערכות הללו, ולכן אני חושב שהמלחמה ראויה ואין כל סיבה לפקפק בנחיצותה. מכל מקום, ברור ש"ננצח": האם אפשר לצפות אחרת כאשר מטוסי F16i, טנקי מרכבה עם מעיל רוח, כיפת ברזל ועוד, נאבקים בלוחם גרילה הנע במנהרה?
עם זאת, חיפשתי את ההתקפיות המפורסמת של צה״ל; היכן ההפתעות? מדוע לא ראינו פעולות של היחידות המיוחדות? הסתפקנו בתמרון קרקעי מוגבל ואז בהתבססות בשטח ומעבר להגנה. במקום התקפיוּת ויוזמה הפעלנו אש מהאוויר, מהקרקע ומהים, ופגענו קשות באוכלוסיה בלתי מעורבת. 1800 הרוגים, מרביתם אזרחים – ילדים, נשים, זקנים. משפחות שלמות נהרגו.
עברי יעיד שאינני פציפיסט, אולם מה שעשינו בעזה היה שגיאה קשה, משתי סיבות.
ראשית, משום שהפכנו עשרות אלפי עזתים למחבלים בפוטנציה, צמאי נקם על אבדן קרוביהם החפים מפשע או על אובדן בתיהם ורכושם. הפעלת מנופי לחץ על אוכלוסיה מעולם לא יצרה את התוצאה המצופה: היא יצרה רצף אירועים שהתקשינו להסביר ודחפה עוד פלסטינים לזרועות הטרור או לתמיכה בו. בחשבון ארוך-טווח של רווח והפסד, נזקיו של לחץ על אוכלוסיה אזרחית עולים בהרבה על תועלתו.
שנית, משום שמדובר בשיטה לא מוסרית. בעבר הייתי חבר בוועדה צה"לית שבחנה את הקוד האתי ללחימה בטרור בסביבה אזרחית ושינתה אותו. הוועדה הייתה בראשות מפקד המכללות דאז, אלוף עמוס ידלין, והיו חברים בה פרופ' אסא כשר ואחרים. בסיום עבודתה של הוועדה סירבתי להיות חתום על המלצותיה: סברתי שזו הייתה הכשרה ערכית לפגיעה באזרחים. את התוצאות אפשר לראות ב"צוק איתן". אינני מדבר על טעויות; הן קורות בלחימה. אני מדבר על הנוהל, על אותו קוד אתי, על יישומו ועל תוצאותיו הקשות. אין ולא יכולה להיות הצדקה לפגיעה בהיקפים כאלה.
סיום הלחימה באופן חד-צדדי יהיה טעות קשה. זהו צדו השני של הסירוב להתקדם באופן אמיתי בשיחות השלום. מקור הבעיה הוא אותו בית גידול ימני הדוגל ב"ניהול הסכסוך" אך בשום אופן לא בפתרונו. כמה עיוורים אנו יכולים להיות? מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שבשוך הקרבות המאבק ימשיך בזירה המדינית ובדרכים מדיניות? במהלך המבצע ובעקבותיו נוצרה קואליציה פוטנציאלית של כלל הגורמים המתונים באזור, ביחד אתנו ונגד הכוחות הרדיקליים. אנו יכולים לשלב זרועות עם השחקנים הללו, לו רק נהיה מוכנים לשלם את המחיר – הידוע לכולנו – של השלום. הגיעה העת להתפכח מאשליית ניהול הסכסוך, שאחת לשנתיים-שלוש גורמת לפרץ אלימות נוסף וגובה עשרות הרוגים נוספים בצד שלנו, ומאות או אלפים נוספים בצד השני. במקום להמשיך להטיל סגר בלתי אנושי על עזה מוטב לייצר לצד השני נכסים שיהיה לו חבל להפסידם.
אולם הבעיה הקשה ביותר היא השלכותיו של מבצע "צוק איתן" על החברה הישראלית: גילויי האלימות הפנימית כלפי ערבים וכלפי השמאל, ובעצם כלפי כל מי שחושב אחרת, שעמדתו אחרת, שמעז לדבר גם על סבלה של האוכלוסיה בצד השני. זהו שפל מוסרי של ממש.
אני קורא לכולנו לא לחשוש ולומר בגאון את שעל לבנו, לגבות את מי שכבר נפגעו מההשתקה גם אם איננו מסכימים עם דבריהם, גם אם הם ביקורתיים תוך כדי מלחמה, גם אם הם מהשמאל הלא-ציוני, גם אם הם ערבים. לכולם מותר להביע את רגשותיהם ואת זווית ראייתם גם אם אינה נוחה לאזניו של המרכז ושל הימין. ומראש הממשלה הייתי מצפה להקדיש כמה רגעים מתדרוכיו בתקשורת כדי להוקיע בבהירות ובנחרצות את התופעה, ולהורות לרשויות החוק לטפל בה.
תא"ל (מיל.) אילן פז היה סגן מפקד שייטת 13 וראש המנהל האזרחי בשטחים בתפקידו האחרון בצה"ל
