כשבוע וחצי חלף מאז בריחתם של בני הקהילה היזידית אל ג'בל סינג'אר והטרגדיה הנוראה שהם חווים על ההר. כשבוע וחצי חלף, ועדיין רבבות עקורים יזידים לכודים על ההר, למרות מאמצי הסיוע הצבאי וההומניטרי המתרחבים והופכים אינטנסיביים. על רקע הטרגדיה ההומניטרית הנוראה בסינג'אר מתחוללת מתחת לרדארים של אמצעי התקשורת דרמה הומניטרית גדולה: גל עקורים אדיר שזורם לכורדיסטאן העיראקית ומסוקר באופן שולי. דווקא סיפורם של העקורים עשוי להפוך לסיפור המרכזי של התקופה הקרובה, שכן לאחר סיום המשבר ההומניטרי בסינג'אר – בין אם בסוף טוב או בטרגדיה נוראה – יוותרו הפליטים הללו באזור הכורדי וימשיכו לשווע לפתרון ולישועה, שאין ביטחון כי יהיה בכוחה של ממשלת האזור האוטונומי לספקם.
כדי לספר את סיפורם של הפליטים היזידים שמצאו, לפחות לעת עתה, מקלט בטוח מאימת דאע"ש באזור הכורדי האוטונומי, ביקשתי לראיין חבר ותיק, העיתונאי ופעיל השלום ח'דר דומלי. ח'דר מתגורר בעיר דהוכּ, העיר השנייה בגודלה באזור האוטונומי הכורדי, כותב באופן קבוע לעיתונים בשפות הערבית והכורדית ומנחה קבוצות בנושאי בניית תרבות של שלום וסובלנות בעיראק שלאחר התפרצות האלימות העדתית. הריאיון עם ח'דר יכול לספק מושג ראשוני, ממקור ראשון, על היקפה של הבעיה העתידה להתפרץ בקרוב וכן להעניק זווית אחרת מעט על המשבר הנורא הפוקד בימים אלה את בני המיעוטים הדתיים והאתניים בעיראק.
אתה יכול לתאר את מצבם של הפליטים היזידים שהגיעו לאזור האוטונומי הכורדי ובפרט לעירך, דהוכּ? מה אתם עושים איתם וכיצד אתם מסייעים להם?האם הם זוכים לטיפול רפואי ונפשי?האם הם מקבלים מזון ומים ומספקים את צרכיהם?
עם תפיסתו של אזור סינג'אר על-ידי דאע"ש, אלפי עקורים הציפו את האזור האוטונומי הכורדי והגיעו במיוחד אל העיר דהוכּ. בשבוע הראשון של אוגוסט הגיעו יותר מ-120 אלף עקורים במצב הומניטרי ירוד, ובלא ציוד לשיכון, בגדים או מזון. הקבוצה השנייה של הפליטים, שפונו מג'בל סינג'אר כשבוע לאחר תחילת המצור, הגיעה אלינו במצב קשה ביותר, כאילו יצאו מתחת לאדמה, או הגיעו מעולם אחר. מרבית העקורים שהגיעו בשבוע שעבר מצאו מקום בעיירות שאריא, ח'אנכּ, דירבּוּן ומסיריכּ, אך הקבוצה השנייה, של ניצולי הר סינג'אר, התפזרו בכל רחבי מחוז דהוכּ – בעיר דהוכּ עצמה ובעיירות בסביבתה. בעיירה שאריא, שבה התנהל עיקר הסיוע, פעלנו עם קבוצת מתנדבים, שרשמו את שמם של העקורים וחילקו מזון ומים. פעלנו גם להבטיח להם מחסה במבנים הציבוריים, נוסף לעשרות רבות של משפחות שמארחות בבתיהן עקורים. אלא שלמרות כל זאת, רבים מן הצרכים הבסיסיים עודם חסרים ונדרש מאמץ אדיר שאינני סבור שיהיה ביכולתה של מנהלת מחוז דהוכּ לספקו, שכן הם יחייבו תשומות כספיות גדולות במיוחד.
אילו סיפורים שמעת מן העקורים? מה הם מספרים על הטרגדיה הנוראה שפקדה אותם? איך הם מתארים את הימים הראשונים של ההשתלטות על כפריהם ושל הבריחה?
הדיווחים על הימים הראשונים לבריחתם ועקירתם הם ללא צל של ספק תיאור של אסון. הם מספרים חוויות ומחזות של רצח המוני על ידי דאע"ש, חטיפה של נשים ורצח של אנשי ביטחון-פנים ופשמרגה לנגד עיניהם של ילדים. הם מתארים במלים עצובות ומרגשות את השבוע שהעבירו בהר סינג'אר בלא מים ומזון. ימים של מוות על-בלימה שהם לא ידעו כיצד יסתיימו. משמעותם של הימים על ההר הייתה שבני סינג'אר נותרו לבדם, בלא ידידים. המחזה הטראגי ביותר שהם זוכרים, שאירע לנגד עיניהם הרואות, הוא זה של בני השבטים הערבים בעיראק, השודדים ובוזזים את רכושם, רוצחים את ילדיהם וחוטפים את נשותיהם. היזידים מתארים עצמם כעת כעם ללא ידידים, כעם בודד בעולם. האם יש הסבר הגיוני אחר למוות של ילדים ברעב במאה ה-21? כיצד יכולה הקהילה הבין-לאומית להתגאות בכך שהיא מגינת זכויות האדם בזמן שהיזידים נרצחים לנוכח אזניהם השומעות, והבסיס הצבאי באינג'ירליק [בסיס הצבא האמריקני על אדמת תורכיה – ע"ב] מרוחק מסינג'אר מרחק טיסה של חצי שעה לכל היותר? עד ראיה אחד טען באוזניי שהגעה של שני מסוקי קרב להר סינג'אר והצנחת כוחות קומנדו היו יכולים למנוע את הרציחות ואת חטיפת הנשים היזידיות. אני סבור שללא הפיכת סינג'אר לאזור בטוח, ללא מעורבות בינלאומית בריכוזי המיעוטים וללא שליחת כוחות לשמירת השלום לתקופה ארוכה, היזידים ימשיכו להיות קורבן לאורך זמן רב מאוד.
מה הייתה סיבת הנסיגה המהירה של הכורדים ביום הראשון? כיצד היא מתוארת על ידי הכורדים ומה חושבים עליה היזידים?
קשה מאוד לדעת מה הייתה סיבת הנסיגה של כוחות הפשמרגה, משום שעד שעה מאוחרת בלילה שקדם לקרב היה המוראל בשורותיהם גבוה. לפי עדויות של כמה אזרחים שהשתתפו בקרב עם הפשמרגה, האחרונים כלל לא נלחמו. יש כאלה שאומרים שההנהגה הכורדית בסינג'אר איכזבה אותם משום שוויתרה על ההגנה על סינג'אר. היזידים רואים בנסיגת הפשמרגה שיתוף פעולה עם רצח היזידים וגירושם ללא כחל ושרק.
האם נכונות הטענות הכורדיות על חזרת כוחות הפשמרגה לאזור ולחימה שלהם בדאע"ש, ועל הצלחתם לאבטח מסדרון הומניטרי שיאפשר להוציא את המגורשים לאזור הכורדי האוטונומי בצפון-סוריה (רוז'אבה) ולכורדיסטאן העיראקית?
כוחות הפשמרגה, בעיקר אלה שנותרו מכותרים, עדיין נלחמים בסינג'אר. ישנם כוחות כורדים יזידים שהורכבו בחופזה על ידי קאסם ששו, והם מגינים על היזידים ומנסים להעניק להם מקום מוגן לשהות בו. הטענה על המסדרון ההומניטרי נכונה. זה נעשה בסיוע "הכוחות להגנת העם" (של ה-PYD, הכוחות הכורדיים מסוריה – ע"ב) ובשיתוף פעולה עימם. המאמצים לאבטחת המעבר הבטוח של העקורים לכורדיסטאן העיראקית דרך גבול סוריה נמשכים כל העת.
האם יש לך מידע על העקורים מהריכוזים היזידיים האחרים כמו בעשיקה, בחזאני ושייח'אן? מה יהיה גורלו של קבר השייח' עדי בלאלש והמקומות הקדושים היזידיים האחרים? האם הם ריקים מאדם כעת?
לאחר שמועות רבות שנפוצו ב-7 באוגוסט (על תנועה של דאע"ש לאזור שייח'אן – ע"ב), ונסיגת כוחות הפשמרגה למקומות רבים בצפון מוסול, חוו כפרי היזידים והנוצרים באזור ההוא גל עקירה גדול שהוביל להתרוקנות למעלה מעשרים כפרים ועיירות מתושביהם. ערים ועיירות באזור מישור נינווה (האזור ממרח למוסול שהיה מיושב בעיקר בבני מיעוטים נוצרים ויזידים, ע"ב), כגון ח'תארה, אלקוֹש, בעשיקה ובחזאני, בח'דידה (קרקוש), ברטלה, שייח'אן (עין סיפני) ובוזאן התרוקנו לחלוטין מתושביהן היזידים והנוצרים. העקורים פנו לכיוון דהוכּ ולכורדיסטאן העיראקית ואלה הפכו לנטל עצום על הערים במחוז. כעת, מוצאים למעלה מ-700 אלף עקורים ופליטים כורדים-סורים, עקורים ערבים, נוצרים ממוסול ויזידים מסינג'אר וממישור נינווה מקלט במחוז דהוכּ.
מה אתה יודע על מאמצי הסיוע הבינלאומיים באזור סינג'אר? ועל התקיפות מהאוויר?
עדי ראיה מוסרים שהתקיפות מהאוויר מוגבלות ומעטות בשלב הזה, בעוד שהסיוע שמוענק על ידי צוותי הסיוע המקומיים מועט ומוגבל, ואין אפשרות שיגיע לכל המקומות שבהם נמצאים הנצורים, המפוזרים בכל שטחו של ג'בל סינג'אר, שאורכו כ-70 קילומטר.
