תוניסיה נרשמה בספרי ההיסטוריה כמדינה שבה הוצת "האביב הערבי". ייתכן שהיא גם תירשם כמדינה הערבית היחידה ששרדה אותו בכבוד.
קשה לשנות שיטה פוליטית, ולעתים קרובות המאבק בין האליטות שעומדות להפסיד את רכושן והשפעתן לבין המורדים נמשך שנים ארוכות. המהפכה הצרפתית נמשכה עשר שנים עקובות מדם. בארצות הברית חלפו 12 שנים מהרגע שהקונגרס החל לנסח חוקה ועד שהיא התקבלה. רוסיה מתנדנדת בין סוגי משטר כמאה שנה – ונראה כי המטוטלת ממשיכה לנוע. אין פלא, אם כן, שגם בתוניסיה עדיין לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. אולם השבוע, ב-23 באוקטובר 2014, יגיעו התוניסאים לנקודת ציון חשובה – בחירות ראשונות במסגרת החוקה החדשה, שהתקבלה בינואר 2014.
כמעט ארבע שנים חלפו מאז שמחמד בועזיזי הצית את עצמו, ב-17 בדצמבר 2010, והדיקטטור זין אל-עאבדין בן עלי נס על נפשו עם משפחתו בתוך פחות מחודש. אולם כפי שראינו בתוניסיה ובמדינות "האביב הערבי" האחרות, כאשר העריצים עזבו החלו לא מעט בעיות. תוניסיה תעבור תהפוכות רבות באותן ארבע שנים ואף תתגבר על אתגרים סבוכים לפני שאזרחיה ילכו להצביע במסגרת הזכויות החדשות שמעניקה להם החוקה.
הקשיים המתוקשרים ביותר נוצרו בידי הסלפים הקיצונים. הללו הרסו קברים של קדושים צוּפים שהתוניסאים עולים אליהם לרגל מזה מאות שנים, רצחו מנהיגי פועלים שדרשו רפורמות מרחיקות לכת, התפרעו בתצוגות אמנות ואף תקפו את הצבא. האירועים הללו זכו לכותרות גדולות בתקשורת וציירו את תוניסיה כעוד מדינת "אביב" שעומדת להתפרק כמו לוב, שכנתה ממזרח.
אולם מאחורי הקלעים התנהל תהליך שונה ומורכב הרבה יותר. למעשה, העימות הקשה התחולל בין כוחות ששאפו לצמצם ככל האפשר את השפעת הדת על המדינה לבין הזרם האסלאמיסטי המתון, שמפלגתו, א-נהדה, ניצחה בבחירות שהתנהלו באוקטובר 2011, עוד לפני שנוסחה החוקה החדשה. זירת ההתגוששות העיקרית היתה החוקה, והסוגיות השנויות במחלוקת היו קשורות בנוכחות השריעה במערכת החוק ומעמד הנשים.
תוניסיה הצליחה להתגבר על המשברים הללו בעיקר משום שהמפלגה האסלאמיסטית, א-נהדה, הסכימה, למרות ניצחונה בבחירות, להתפשר בכמה סוגיות מרכזיות. הוויתור הבולט ביותר שלה היה הסכמתה, שניתנה במרץ 2012, שהשריעה לא תהיה הבסיס לתחיקה במדינה. ויתור נוסף הגיע ב-2013, כאשר א-נהדה הסכימה לפרק את הממשלה שבראשותה כדי שתוקם במקומה ממשלת טכנוקרטים. על הטכנוקרטים הוטל להוביל את תוניסיה בשלבים האחרונים של ניסוח החוקה ולהתמודד עם הטרור של האסלאמיסטים הקיצונים, וזאת לאחר שממשלת א-נהדה הואשמה שאיננה עושה מספיק למיגור הטרור.
אחת השאלות המרתקות אודות "האביב הערבי" היא כיצד הצליחה תוניסיה במקום שהמצרים כשלו ומדוע היא שרדה את המהומות, הרציחות והמחלוקות סביב החוקה, בזמן שמצרים חזרה לדיקטטורה צבאית.
יש הרבה מרכיבים להסבר, אבל השניים החשובים ביותר הם הצבא והמפלגה האסלאמיסטית בתוניסיה. הצבא התוניסאי קטן בהרבה מצבא מצרים, ומסתפק במלאכתו הביטחונית מבלי לשלוח את אצבעותיו לתוך כלכלת המדינה. בשל כך הוא לא התנגד לאזרחים שביקשו לשנות את השלטון ואת מוקדי הכוח. במצרים, לעומת זאת, הצבא חולש גם על מערכת הביטחון וגם על חלקים ניכרים מהכלכלה. השינויים במוקדי הכוח האזרחיים והכלכליים סיכנו את האינטרסים הכלכליים של הצבא, והרפורמות של "האחים המוסלמים", ובעיקר ניסיונם למנות את אנשי שלומם לתפקידי מפתח במדינה, איימו גם על אינטרסים פוליטיים של הצבא.
גם מפלגת א-נהדה תרמה להצלחתן של הרפורמות בתוניסיה. המפלגה הבינה את מגבלות כוחה. הזרמים הדתיים בתוניסיה לא זכו לאותה הצלחה שזכו לה במצרים, ונראה כי מנהיגיהם הבינו את הסכנות האורבות להם אם יבקשו להשתלט על החברה ועל השלטון במדינה. לעומת מנהיגי "האחים המוסלמים", שדהרו אל עבר מוקדי הכוח במצרים וסילקו כל מי שעמד בדרכם, מנהיגי א-נהדה חתרו להשגת פשרות של ממש עם הכוחות המתחרים.
שני הכוחות המובילים בתוניסיה, הצבא והאסלאמיסטים, הבינו אפוא שסוד ההצלחה של דמוקרטיה טמון בפשרה. בעוד שבמצרים הצבא והאסלאמיסטים שיחקו "משחק סכום אפס", ההצלחה המסתמנת בתוניסיה מלמדת שאסלאמיסטים מוכנים להתפשר ולוותר ליריביהם, ואף ממחישה כי אסלאם ודמוקרטיה יכולים לדור בכפיפה אחת.
