מדינת ישראל החליטה להקפיא את העברתם של 500 מיליון שקלים מכספי המסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית, כעונש על פנייתם של הפלסטינים לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. צבי בראל עדכן כי מדובר בסכום המתקרב לעלות השכר החודשית של עובדי המגזר הציבורי ברשות, מה שמעלה את החשש כי הרשות תיאלץ לעכב את תשלום המשכורות.
השליטה הישראלית על הפלסטינים כוללת מרכיב כלכלי מובהק, הבא לידי ביטוי בנספח הכלכלי של הסכם אוסלו מספטמבר 1994, "פרוטוקול פריז". הקושי העיקרי היה לכונן יחסים כלכליים בין מדינת ישראל ליישות מדינית נעדרת גבולות וסממני ריבונות כלכלית כמו נמל, בנק מרכזי, מטבע וכדומה. בהסכם נקבע, בין היתר, כי ישראל תגבה את המע"מ הפלסטיני מרכישות וממשכורות המשולמות לפלסטינים העובדים בישראל (מעל 120 אלף איש ב-1994), תוסיף עליו דמי טיפול בגבוה שלושה אחוזים ותעביר את הכסף לרשות הפלסטינית. הליך זמני זה, אשר לעתים הסתכם בלמעלה ממליארד דולר בחודש, יצר תלות של הרשות הפלסטינית בישראל. מאז התמוטטותו של תהליך השלום בשנות התשעים הפך הסידור הזמני לקבוע.
אברהם שוחט, שר האוצר הישראלי אשר חתם על ההסכם, מסביר בתחקיר של מרכז מולד שישראל לא הסכימה להחלת מכס במעבר בין ישראל לרשות הפלסטינית, שכן בין שני הצדדים אין גבול קבוע. מכאן שצריך היה להקים מודל של מעטפת מכס מלאה, שבה חוקי המכס והמע"מ של מדינת ישראל יחולו על הרשות הפלסטינית ולא תהיה גביית מכס פנימית בין ישראל לבין שטחי הרשות. שוחט מסביר כי "ההנחה הייתה שהולכים לקראת שלום ושזו תקופת מעבר עד שתוקם רשות או מדינה פלסטינית". אל"מ (מיל.) ד"ר אפרים לביא, אשר עסק בתיאום בטחוני מול הפלסטינים באמצע שנות התשעים, טוען שההסדר הזה נכפה על הפלסטינים, אשר היו מעוניינים לייסד כלכלה עצמאית. לביא סבור כי מסגרת ההסכם תרמה רבות לעיוותים בכלכלה הפלסטינית, שמחלקם היא סובלת עד היום.
ב-1996 עלה נתניהו לשלטון בפעם הראשונה והתנער מהסכמי אוסלו בפועל. ממשלתו החלה לנצל את הגביה בהסכמה של מיסים עבור הפלסטינים ככלי ללחץ פוליטי, סחיטה וענישה. אלא שבשנים האחרונות הסתיימה הענישה הישראלית החפוזה על פעילות מדינית פלסטינית במהלכים גמלוניים למזעור נזקים. באפריל 2011 הקפיאה ישראל כספי מיסים של הרשות הפלסטינית כעונש על הפניה הפלסטינית לקבלת מעמד של חברה מלאה באו"ם. כשנה וחצי לאחר מכן הביאו צעדי הענישה הכלכלית של ישראל לפגיעה קשה ביכולתה של הרשות הפלסטינית לשלוט בשטח. ישראל נזעקה להעביר לרשות את הכספים המוקפאים ואף הוסיפה עליהם מענקים נוספים כמו הגדלת מכסות הכניסה של פועלים פלסטינים לישראל ומתן אישורי בניה לפרויקטים אשר עמדו זמן רב בהמתנה. בשנת 2012 נקטה ישראל צעד דומה בעקבות הפיוס בין פתח לחמאס. גם ביסודו של מבצע "צוק איתן" עמד הלחץ שהפעילה ישראל על חמאס בעקבות האיסור שהטילה על העברת כספי המשכורות מהרשות ומקטר לממשלת עזה. כפי שמציין בראל, המסקנה היא כי "כל סנקציה שמוטלת על הרשות הפלסטינית עלולה לפעול כחרב פיפיות נגד ישראל." מעבר לכך, הענישה הזו לא הביאה עד כה לשינוי במדיניותה של הרשות הפלסטינית. לאור זאת לא ברור מה מצפה ישראל להשיג בצעדיה הלא-חוקיים נגד הרשות הפלסטינית, למעט מילוי תאוות נקמה.
עיבוד תמונה: עמיר שיבי
למעלה מעשרים שנה לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, מפעל ההתנחלויות הישראלי בשטחים עדיין משגשג והרשות מפוצלת מבחינה פוליטית וגיאוגרפית. במשך רוב התקופה הזו שללו מנהיגיה של ישראל את הלאומיות הפלסטינית ואפילו את עצם קיומו של עם פלסטיני. אין תמה, אם כן, שהיא מנצלת את כל הכלים שבידה כדי לסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית ואף לגדוע באבם ניצנים של עצמאות פלסטינית. ישראל יכולה לפרק את הרשות הפלסטינית או לאפשר לה עצמאות רבה יותר, אולם המשחק הציני שלה בכספי המיסים הפלסטיניים ממחיש שהיא מעוניינת במצב ביניים, שבו הרשות הפלסטינית מצליחה לתפקד כקבלן ביצוע מוחלש ותלוי המספק לישראל שקט תעשייתי בשטחים ומאפשר לה להתנהל בנוחות ממשבר למשבר.
על מנת שהרשות הפלסטינית תהפוך למדינה עצמאית ובת קיימא, שתוכל להיות שכנה טובה ואולי אף שותפה של ישראל, על ישראל לעודד את פיתוח התשתיות ברשות הלאומית הפלסטינית, ובכלל זה מנגנונים כלכליים של גביית מיסים, תשלום משכורות, רגולציה ומשילוּת. תנאים בסיסיים אלה נדרשים כדי לקיים את הלוגיסטיקה והלגיטימציה של השליטה הפוליטית.
המאבק בין ישראל לתנועה הלאומית הפלסטינית משנה את אופיו: ממאבק מזוין לנסיונות מו"מ ופשרה ומשם למאבק דיפלומטי ומשפטי. אולם כל הסדרה או פתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחייבת בסיס מוסדי עצמאי או שיוויוני אשר יבטיח עתיד יציב ושלום בר-קיימא לשני העמים. בינתיים ממשיכה מדינת ישראל לשלוט בשטחים הפלסטיניים באמצעות צבאה, מוסדותיה הביורוקרטיים, וכפי שמסתבר בשנים האחרונות, גם באמצעות הרשות הפלסטינית.
והערת סיום: לאחרונה התייחס שר הפנים גלעד ארדן בביטול לסכנת פירוקה של הרשות הפלסטינית כתוצאה מהסנקציות הישראליות, בטענה כי בעלי הג'ובים ברשות לא יוותרו בקלות על טובות ההנאה שלהם. אפשר להציע לשר להפנות קודם כל את מבטו פנימה, לשחיתות המשתוללת בקואליציה שבה הוא חבר.
