כשהייתי עורך צעיר ביומון "אל-איתיחאד", בתחילת שנות השמונים, נוכחתי לדעת כמה התקשורת הישראלית לא מכירה את המרחב. הייתי אמון על הכנת סקירה יומית של העיתונות הישראלית, ומדי יום הייתי קורא שמונה עיתונים ושומע לפחות שתי תחנות רדיו בעברית. מדי יום הייתי מופתע מחדש מהעדר הידע הבסיסי של התקשורת הישראלית בכל הקשור למרחב הערבי: שמות לא נכונים, עובדות לא מדויקות ומעט מאוד תוכן. בלטה במיוחד העובדה שרוב המידע אודות האחר, הערבי בכלל והפלסטיני בפרט, היה מובא ממקורות ביטחוניים "יודעי דבר". כל השוואה בין מה שהביאה התקשורת הישראלית לבן מה שיכולנו לדלות ממקורותינו העצימה את התחושה שהתקשורת הישראלית, כמו הדרג המדיני, נוהה אחר דוקטרינה בטחונית ומוזנת במידע מטעם.
מאז, הרבה גופים ואמצעי תקשורת ישראלים ניסו את מזלם בהבאת מידע מדויק יותר וחופשי אודות המרחב הערבי. ואכן, היו ניסיונות שצלחו, במיוחד עקב פתיחתם החלקית של הגבולות ויכולתם של אמצעי תקשורת להגיע לדוברים ומסבירים ערביים בכמה מבירות ערב. בכל זאת אטען שהסיקור הישראלי את המרחב הערבי נשאר כבול למבנה היחסים בין ישראל לבין המרחב הערבי. ה"מידע" שפורסם לקה בגישה ביטחונית, להבדל מאזרחית. כמו כן, המידע המפורסם היה נתון תמיד למניפולציה ולצנזור של האליטות והממסד. יתר על כן, בשנים האחרונות אנו עדים לחוסר מקצועיות בסיקור. הדבר ניכר בכל אמצעי התקשורת הנוטים לדימויים ויזואליים על חשבון מלל, כתבות ודיווחים מבויימים על חשבון תחקירים מעמיקים ורציניים, וסופרלטיביים של מומחים בגרוש תחת עיתונות ראויה לשמה. כולם מנסים להרשים וכולם מדברים גבוהות למכנה המשותף הנמוך בלי להתכוון באמת.
לפני חודשים מספר נשאלתי על ידי שני אמצעי תקשורת ישראליים האם ארצות הברית תנחית מכה אנושה על המשטר הסורי. מתוך הבנתי את המערכת המזרח תיכונית והבין-לאומית סברתי כי מכה כזו לא תיתכן בסיטואציה הנתונה, ופירטתי באוזני המראיינים את נימוקיי. אחת המראיינות התאכזבה עמוקות מתשובתי וכמעט גערה בי באמרה כי "כל המרואיינים אצלה גרסו שמכה כזו תבוא גם תבוא, וכי ארה"ב עומדת להכריע את המשטר בסוריה במכת מחץ!" באותו רגע התחדד אצלי ההבדל בין מי שמנסה לנתח מערכת בין-לאומית ביובש ובשכל ישר ובין מי שמנסה לשכנע את המערכת להיענות למאוויי נפשו ולגחמותיו. לדאבוני, רבים מהניתוחים שאני שומע וקורא, גם בידי מומחים מהאקדמיה, הם מהזן השני. לכן אני סבור שהסיקור של המרחב האזורי בתקשורת הישראלית לוקה בחסר, בלשון המעטה, אם לא בהטיה ומגמתיות יתר. מכאן נובעת גם הביקורת העצמית המוצדקת שאנו שומעים בתקשורת הישראלית בעקבות כל אירוע מכונן במרחב, שמא היא נגררה אחר הדרג המדיני והתנהלה כחלק מהמערכת הפוליטית, במקום להיות מבקרת, או כלב שמירה האמון על חופש המידע וסיקור הוגן.
אין ספק שהמצב משווע לשינוי בסיקור, למידע אלטרנטיבי המאזן את גוף הידע הרווח אודות המרחב המזרח תיכוני. הדבר חשוב לאזרח, כדי שיוכל לבקר את מקבלי ההחלטות ולאתגרם, ואף קשור ברעיון הדמוקרטי, שאינו יכול לנוע בלי חופש מידע וחילופי ידע לא משוחדים. מפחיד במיוחד שיש רק "ידע אחד", "דרך אחת" ו"עדשה אחת" לראות בה את המרחב: אנו חייבים עוד אמתות כדי לכלכל את צעדינו ולבנות את יחסינו עם העולם הקרוב. בכל זאת, עולם זה אינו שטוח כפי שמספרים לנו, אינו יכול להצטמצם לתיאור נלוז או לספין תקשורתי, ואינו מתנהג על פי תפיסה מקובעת של מזרחנים או יוצאי יחידות ביטחוניסטיות. מהיכרות קרובה ומעשית אני סבור כי האקדמיה בישראל מייצרת ידע עשיר ומגוון, מחודד ורחב יריעה, אודות האזור, על עמיו, תרבויותיו והמערכות המניעות אותו. ראוי שהאזרח בישראל ייחשף לידע חשוב זה.
מכאן הייתה קצרה דרכי אל הפורום לחשיבה אזורית, וכאשר הוצע לי להצטרף כעמית מחקר, נעניתי. במסגרת פעילותי בפורום אנסה להיענות לאתגר של הצגת ידע חדש, גישה שונה וניתוח מאיר מזוויות חדשות, לרבות מתוך המרחב הערבי ותרבותו. אנסה להביא ערך מוסף לכתיבה בנושאים הקשורים במזרח התיכון.
אתמקד בנושאים כמו האסלאם הפוליטי והרעיוני על זרמיו השונים, התמורות המהפכניות שמתרחשות מזה מספר שנים במרחב הערבי, נפתולי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שיח אינטלקטואלי ונושאים הנוגעים לזהות, תרבות, כלכלה ועיור במרחב הערבי. אעשה זאת מתוך מודעות לצורך בהליכה מעבר לנדוש, ממקום של מי שעוקב אחר הנעשה בזירה יותר משני עשורים, ומנקודת המבט של חוקר המתחקה אחרי התמורות והתהליכים במרחב. בכתיבתי אנסה לשלב דיסציפלינות מגוונות שיסייעו בידי הקוראים להבין טוב יותר את המתרחש סביבנו.
אני בא מתחום מדעי המדינה והמשפט, מהעיתונות, מהספרות והתרבות. היכרותי עם התרבות הערבית, על סמליה ויוצריה, היא רבת שנים ומגוונת, ומכלי ראשון. אשתדל להעמיד את הידע שרכשתי לרשות הקורא.
