"עשור הנפט" החל בשנת 1973 בנסיקה דרמטית של מחירי הנפט בעולם, והוא נמשך עד ראשית שנות השמונים. במהלך העשור הקודם נסקו מחירי הנפט שוב באופן משמעותי, אך מאז הקיץ האחרון הם ירדו בהתמדה. בימים אלה הגיעו מחירי הנפט לרמה נמוכה יחסית, גבוהה אך במעט מזאת של סוף שנת 2008, בעקבות המשבר העולמי של אותה השנה. התנודתיות הזו של מחירי הנפט היא ידועה מראש ובלתי ניתנת לחיזוי בו-זמנית, ועד כה התרחשה במרווחים של חמש עד חמש עשרה שנה. מדובר בשוק בו הביקוש וההיצע "קשיחים" יחסית, כלומר לצרכנים ויצרנים קשה להתרגל לשינוי באופן מיידי, להקטין את השימוש בנפט או להגדיל את הפקתו מהיום למחר.
העליות והירידות במחירי הנפט תרמו לשינויים כלכליים-פוליטיים במזרח התיכון. "עשור הנפט" הביא לקצה של מה שמלקולם קר כינה "המלחמה הקרה הערבית" – היריבות בין המדינות הערביות ה"מהפכניות" לבין המדינות הערביות ה"שמרניות". באותה תקופה גם נגנז רעיון האחדות הערבית (פאן-ערביות), כלומר יצירה של מסגרת משותפת על-מדינתית באזור, לא מעט בשל התנגדותן של מדינות הנפט למסגרת כלכלית-פוליטית משותפת שמשמעותה הייתה חלוקה מחדש של רווחי הנפט. מצרים של נאצר, שהובילה את רעיון האחדות הערבית ואת המחנה המהפכני בשנות השישים, נזקקה יותר ויותר לתמיכה כספית של מדינות הנפט השמרניות ולכן גם הנמיכה את הטון ביחס לשינוי גורף בעולם הערבי.
עם סיום "עשור הנפט" באמצע שנות השמונים נאלצו מדינות רבות באזור, כולל מפיקת נפט גדולה כערב הסעודית, לחפש אלטרנטיבה כלכלית. ההצלחה הייתה מוגבלת, והתלות בנפט נותרה גורם מרכזי וקבוע וכלכלת האזור. גם מצרים, הנהנית ממשאבי נפט מצומצמים יחסית, הפכה תלויה בנפט. זאת מכיוון שהכנסות ישירות ועקיפות מן המשאב – עובדים מצרים במדינות הנפט, תשלומי מעבר בתעלת סואץ, תיירים ומשקיעים מהמפרץ והעברה של כספים ממדינות המפרץ למדינה המצרית – הפכו לחלק מרכזי מהכנסותיה במטבע חוץ.
החל בסוף שנות השמונים עברו כל מדינות האזור רפורמות כלכליות ניאו-ליברליות של צמצום בשירותי המדינה, ניסיונות לניהול יעיל יותר של המגזר הציבורי ובמיוחד הפרטה, וגידול באי-שוויון בחלוקת הכנסות שמלווה רפורמה זאת. מטרת הרפורמות הללו הייתה בראש ובראשונה להביא את הכלכלות המקומיות לאיזון לאחר שנים של גידול תקציבי בעקבות ההכנסות הישירות והעקיפות מנפט. לתהליך זה התלוו באופן ברור גם חוסר שקט חברתי ותהליכי רדיקליזציה פוליטית, בעיקר של תנועות בעלות אופי דתי קיצוני, שמשכו תשומת לב רבה מצד מדינות האזור ודעת הקהל הבין-לאומית.
עליית מחירי הנפט בראשית שנות האלפיים חוללה אופוריה ביחס לאפשרות לייצא את מודל ההצלחה הכלכלית של דובאי – השקעה מסיבית של כספי נפט בפיתוח מסחר בין-לאומי, תיירות בין-לאומית ואזורי תעשייה חופשיים – לשכנותיה במפרץ ואף למדינות נוספות במזרח התיכון. אולם בעיות היסוד האזוריות נותרו בעינן: תשתית רעועה של מדינת רווחה, העדר שינוי כלכלי עמוק (בעיקר תיעוש), יחסים קרובים מדי בין הון לשלטון, וכמובן עמידותם של המשטרים האוטוריטריים. ה"אביב הערבי" היה לפיכך תגובה לפער הגדל בין העושר לבין חלוקתו, כמו גם תגובה על מידה רבה של המשכיות כלכלית-פוליטית למרות "עשור הנפט" השני שפקד את המזרח התיכון.
הירידה הנוכחית במחירי הנפט לא תחולל שינויים מפליגים בטווח הזמן הקצר. מדינות הנפט צברו כסף רב בעקבות שנים של מחירי אנרגיה גבוהים, והן מסוגלות לספוג את ההשפעות המיידיות של ירידת המחירים. ייתכן אף שחלק מהירידה הנוכחית במחירי הנפט הוא תוצאה של מדיניות סעודית שמכוונת לפגוע במתחרים, במיוחד מפיקים של נפט מפִּצְלֵי שמן, שכניסתם לשוק הובילה את ארצות הברית לעצמאות אנרגטית, גם אם במחירים גבוהים. יחד עם זאת, אם מחירי הנפט ימשיכו להיות נמוכים בשנים הקרובות, הכסף הזמין של המדינות המפיקות יצטמצם, במיוחד לנוכח צרכיהן הגדולים בהבטחת שירותים של מדינת רווחה ותעסוקה עבור אזרחיהן. דבר זה נכון במיוחד ביחס לערב הסעודית, שחילקה כספים רבים כדי להביא לשקט מקומי ואזורי בעקבות האביב הערבי, ותתקשה יותר לנקוט ב"מדיניות-ארנק" כבעבר.
במדינות כמו מצרים יכולה הירידה במחירי הנפט להיות משמעותית אף יותר. מצרים תלויה כבעבר ברווחים ישירים ועקיפים מנפט. כך, למשל, העבירו אליה מדינות המפרץ בשנת התקציב האחרונה סכום של 10.6 מיליארד דולר, מרביתו במוצרי נפט, במטרה לייצב את שלטונו של א-סיסי. משקיעים סעודיים מעורבים בימים אלה בפרויקט עצום של הרחבת תעלת סואץ. קיצוץ במחירי הנפט יכול לפגוע בעתיד בסיוע המפרצי למצרים, כמו גם בהכנסות אחרות שמקורן בנפט וגז, ולהשפיע על היציבות הפוליטית במדינה. למרות שאין מדובר בחדשות פוליטיות מידיות, כדאי לשים לב לשינויים במחירי האנרגיה. הם נמצאים בבסיס תהליכים פוליטיים שנראה בעתיד.
