ביום שישי האחרון התקיימה הפגנה לציון עשר שנות מאבק של תושבי הכפר בילעין נגד חומת ההפרדה. החומה נבנתה על אדמות היישוב הפלסטיני, במאפיינים הרגילים: לא על שטחים ששייכים לישראל ולא על שטחים שסופחו אליה אי פעם. התכנון והביצוע היו באופן החד-צדדי הטבעי הרגיל, מתוך התירוץ הביטחוני הרגיל שהחומה חייבת לעבור שם "משיקולים ביטחוניים" – דווקא שם, על אדמות חקלאיות של תושבי הכפר. וכל זאת תוך גלגול עיניים ביחס למניעיה הפוליטיים, הברורים כאור השמש: לדחוק את הפלסטינים, להפריד ביניהם, ולאפשר את התרחבות ההתנחלויות, ובמקרה הזה את ההתנחלות מודיעין עילית, על 65,000 תושביה – היישוב הישראלי הגדול ביותר בגדה המערבית.
על פניו, דוגמה נוספת, בהירה וצלולה, של פרקטיקת כוח וכיבוש ישראלית: לקחת כי אפשר, כי הפלסטינים בגדה המערבית הם אוויר, לא בני אדם הקשורים לאדמתם, לפרי בטנה, לעצי הזית שלה. אולם בית המשפט העליון סייע למפקפקים בישראל להבין, ולו לרגע, את מציאות חייהם של הפלסטינים בשטחים. בזכות מאבק משפטי חסר-תקדים, שמבחינת משאבים, כסף ומתנדבים הצריך שילוב ייחודי של גורמים, הגיע בסופו של דבר תיק בילעין להכרעת בג"צ. שופטי העליון הורו אז למדינה להעתיק את תוואי החומה כך שלא תפגע בתושבי הכפר בילעין. השופטת דורית בייניש אף הגדילה וכתבה שהתוואי הנוכחי, כפי שנלמד על ידי בית המשפט, כלל אינו הגיוני מבחינת השיקול הצבאי-ביטחוני, מה שאמור היה לשכנע את אלה שעדיין לא השתכנעו כי במערב הפרוע של הגדה המערבית המדינה חותרת להרחיב התנחלויות קיימות ומתייחסת לפלסטינים כאילו היו גורם מעכב בדרך לגאולה. מערכת הביטחון, כצפוי, לא מיהרה ליישם את החלטת בית המשפט העליון, וביקשה פעמיים לשנות את תוואי הגדר תוך המשך הפקעתם של 2,350 דונם ופגיעה בכפרים פלסטינים אחרים. בג"צ פסל את הבקשות הללו בטענה כי התוואי החדש שהוצע "אינו עומד באמות-המידה שנקבעו בפסק הדין".
בסופו של דבר, רק חלק מאדמות הכפר בילעין חזרו אל תושביו. התוואי החדש של החומה מפקיע "רק" 1,350 דונם מאדמות הכפר, שעליהן התרחבה כבר מודיעין עילית. מסיבה זו המשיכו המחאות השבועיות של תושבי הכפר, כל יום שישי, כבר 10 שנים. ביום שישי האחרון הם ציינו את ההפגנה ה-520 במספר. לצערי, הגעתי לבילעין פעמים ספורות בלבד כדי להביע הזדהות עם מאבקם של תושבי הכפר. ביום שישי האחרון זכיתי להיות שם. שמחתי על כך שמנה שבועית של גז מדמיע, כדורי גומי, נוזל עם ריח מבאיש, גלי קול מחרישי אוזניים, וכדורים חיים שכבר הביאו לפציעתם ולמותם של מפגינים, לא מרתיעה את תושבי הכפר שממשיכים להפגין למען החזרת אדמתם. לצד זאת התחלחלתי מהדרך שבה נשכחה בילעין מלב, התאיינה, הפכה לנון-אייטם במקרה הטוב ולשם נרדף למאבק אלים ולא לגיטימי במקרה הרע.
כשהתחלתי לעבוד בוואלה! חדשות, אי שם בשנת 2006, היינו מעלים אייטם, כל יום שישי, על ההפגנות בבילעין. אז זה עוד היה מותר, משום שהיו כמה מובלעות בחברה הישראלית שבהן הזדהות עם מאבק פלסטיני צודק – שלאחר מכן גם התברר כצודק בבג"צ – לא הייתה באופן ישיר, פבלובי וליברמני גם "הזדהות עם טרור", שלילת קיומה של מדינת ישראל, חלק מ"תעשיית השקרים" ומ"מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל", או כל רעה חולה ותיאור מבאיש אחר שצצו בעשור האחרון מבית מדרשם של ציידי המכשפות וחסידי האנטי-דמוקרטיה ושלילת חופש הביטוי. כעת, עם מעברו של העורך הראשי של וואלה! חדשות למקום השישי בבית היהודי, ועם הצגת הסרטון שבו לבוש שרון גל כגנן בגינה העוקר חברי כנסת ערבים מהאדמה, כבר לא נותר הרבה הבדל בין המטאפורה לבין המציאות; בין גל ומגל, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן; בין עקירת צמחים לעקירת אנשים; בין שריפת עצי זית לשריפת ילדים. האש הזו ליחכה בכל, וכילתה גם את העניין והאומץ של התקשורת הישראלית בסיקור אמיתי של חייה של החברה הערבית בישראל, ולבטח של חייהם של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה.
התקשורת המקומית לא מעוניינת בסיקור הפלסטינים כבני אדם, הזקוקים למים לשתות ולאוויר לנשום, לאדמה לנטוע שתיל או למאפיה לעשות קמח. בוודאי שהיא אינה מעוניינת בסיקור החברה הפלסטינית ככזו שפועלים בה רופאים ועורכי דין, מורים ואנשי מחשבים, מהנדסים וטכנאים. התקשורת הישראלית מתעניינת בפלסטינים בעיקר כשהם משרתים את האינטרסים שלה. לעתים, כדי להדגיש עליונות מוסרית, למשל, "אנחנו מטפלים בחולים בעזה למרות שהם יורים עלינו". זאת מבלי להתייחס לכך שישראל מחויבת לאפשר לפלסטינים לצאת לטיפול רפואי שלא קיים במקום מגוריהם, קל וחומר אם היא זו שמנעה את כניסתו של הציוד הרפואי לשטחיהם. לעתים אחרות, כדי להדגיש חששות בטחוניים. מכאן כתבות ה"הסתה הפלסטינית", שחלקן מפוברקות מבחינה עובדתית ואחרות מתעלמות מכך שגם בבתי ספר ישראלים לא מציינים את גבולות הקו הירוק על המפה; או כתבות התדמית של צה"ל, בשיתוף עם עיתונאים ישראלים שעושים ימים כלילות כדי להביא לקוראיהם תמונת מציאות מעוותת שבה הפלסטינים מתוארים כערב-רב אלים ותוקפני, הנלחם ללא סיבה (בשטחים שלא שייכים למדינת ישראל ושמעולם לא סופחו אליה) בחיילי הצבא המוסרי ביותר בעולם. לעתים מגחיכה התקשורת הישראלית את התרבות הפלסטינית, תוהה "מדוע בוטלה תחרות מלכת היופי הפלסטינית" ומסקרת "רבע שעה מעפולה: נהגות מירוץ פלסטיניות בג'נין".
הייצוג של הפלסטינים בתקשורת הישראלית, כפי שטוענת ענת סרגוסטי, הוא קשה למדידה, שכן מדובר כמעט ב"מדידה של האין". מדובר בקבוצה שכמעט ולא מיוצגת אצל כתבים ועיתונאים מייצרי חדשות בישראל. לפי נתונים שאסף ארגון אג'נדה, שיעור הסיקור של הערבים אזרחי ישראל בתקשורת המרכזית בעברית נע בין חצי אחוז לבין שלושה אחוזים בלבד. דניאל דור הרחיב את הדיון לסיקור של התקשורת הישראלית את החברה הפלסטינית החיה בשטחים הכבושים, בגדה המערבית וברצועת עזה, ובדרך הסיקור החד-צדדית והשלילית של הפלסטינים החיים שם. לדבריו, מאז שנת 2000, "התכנסה התודעה הקולקטיבית הישראלית אל אווירת הנכאים הקונצנזואלית של חברה שנכפתה עליה מלחמת אין ברירה. רוב הישראלים משוכנעים היום כי ישראל עשתה כל מאמץ להשיג הסדר קבע עם הרשות הפלסטינית, ונענתה בפרץ אלימות מתוכנן […] זהו מצב מסוכן: חברה השבויה בתמונת עולם חד ממדית כל כך היא חברה המוותרת מרצונה על הניסיון להבין כיצד נקלעה למצב שהיא נמצאת בו."
אולם החברה הישראלית לא מעוניינת להבין לא רק כיצד נקלעה למצב הנוכחי אלא מהו מצב זה. כששבתי הביתה אחרי ההפגנה ההיסטורית בבילעין, שציינה עשר שנים למאבק ושגם בה היו נפגעים (צעיר פלסטיני שנפגע קשה בראשו מאש צה"ל), חיפשתי אזכורים להפגנה בתקשורת. ב-Ynet לא היה להפגנה כל זכר. הכתבה האחרונה שפורסמה שם על המאבק של הכפר הייתה באוקטובר 2013. גם ב-NRG לא היה כל זכר להפגנה. הכתבה האחרונה שפורסמה שם בנושא הייתה לפני חודשיים, וכותרתה "כך מיגר צה"ל את ההפגנות בבילעין". בערוץ 2 (Mako) לא היה זכר להפגנה, וגם שם הכתבה האחרונה בנושא התפרסמה לפני חודשיים, בכותרת "בילעין: חוסל המחבל שהתבצר במערה". בוואלה! חדשות הכתבה האחרונה שהוקדשה למאבק של תושבי בילעין פורסמה לפני חמישה חודשים, תחת הכותרת "מות פלסטינית לאחר הפגנה בבילעין לא ייחקר".
רק עיתון הארץ, המבקש לשמור על סיקור הפלסטינים החיים תחת הכיבוש, בחר לתת מקום להפגנה, ולצדו אתר "שיחה מקומית" (שבו אני כותב במסגרת "סדר אזורי"), ה"מסומן" מראש כבעל אג'נדה חברתית-שמאלית, אשר הקדיש שלושה מאמרים להפגנה ההיסטורית. עובדה זו מעידה כאלף עדים על החלל התקשורתי הכללי בישראל, בוודאי זה של התקשורת הפופולרית מהמרכז וימינה.
היעלמותה של בילעין מהשיח התקשורתי בישראל, במקרה הטוב, וקשירת השם "בילעין" לטרור, ליידוי אבנים, לאלימות ולמאבק לא לגיטימי במקרה הרע, הן רק משל. זהו קצה הקרחון של חוסר הסובלנות הישראלית לכל מידע שעשוי להחליש את האמונה הישראלית בצוק האיתן של מדינת ישראל, בחיילי צה"ל ובאשליית הצבא המוסרי ביותר בעולם. העובדה שאישי ציבור אינם מגיעים לבילעין כדי להביע הזדהות עם תושבי הכפר מוכיחה את ההקצנה, השיתוק והאלם שאוחזים בחברה הישראלית כל אימת שצריך להיעמד ליד הקורבנות הברורים ביותר של המדיניות שלנו: הפלסטינים.
ניצחון הימין וניצחון אם תרצו מעולם לא היה מוחשי ביותר. אפשר רק לדמיין את הסערה שהייתה מתחוללת אילו בנוסף לדב חנין הייתה מגיעה להפגנה זהבה גלאון ממרצ, שלא לדבר על תרחיש דמיוני ממש של הגעת בוז'י הרצוג, יאיר לפיד, ציפי לבני וסתיו שפיר כדי להביע הזדהות עם אלה שהתפשטות הכיבוש גזלה את אדמתם. ברור שזו הייתה סוף דרכם הפוליטית.
הם לא באו, וגם לא היו באים, משום שגם הם, בדיוק כמו בימין, כבר לא רואים את הפלסטינים. גם הם, בדיוק כמו בוחריהם, כבר לא רוצים לדבר על הכיבוש. גם הם, בדיוק כמו בתקשורת, מוכנים לדבר על הפלסטינים, אבל רק אם הם מחבלים.
