נאומו של ראש הממשלה נתניהו בארה"ב הוא הזדמנות לעמוד על שורש מערכת היחסים הגרועה בין ישראל של נתניהו וארה"ב של אובמה. אין מדובר בעימות הראשון המתנהל בין שני המנהיגים, ונראה כי בעיית הכימיה האישית אינה אלא קצה קרחון המסתיר תשתית עמוקה יותר: תפיסות עולם קוטביות ביחס לקריאת מפת המערכת הבין-לאומית ואתגריה בפתח המאה ה-21.
התפיסה הישראלית על המערכת הבין-לאומית מאופיינת בדיכוטומיה ובינאריות: המרחב מוגדר דרך שתי נקודות בלבד, הטוב המוחלט והרע המוחלט, וביניהן עובר קו אחד בלבד. המאבק בין שני הקטבים הללו הוא "משחק סכום אפס" שבו אין מרחב של גמישות לטובת פתרונות ביניים, אלא מאבק תמידי בין כוחות ניצים שנועד להחליש את האחר אם לא להכריעו. באופן זה מקוטלגת המערכת הבין-לאומית לשחקנים "טובים" ו"רעים" המשתייכים לנו או לצרינו.
אולם מאפיין בולט אחר של התפיסה הישראלית, כפי שמשקף אותה ראש הממשלה, הוא היחס אל המערכת הבין-לאומית כהירארכית, נוסח המאה ה-20, שבה למעצמת-העל המערבית יש תפקיד קריטי בהנדסת המרחב מתוקף עצמתה הצבאית ועליונותה המוסרית, והיא יכולה למשטר את העולם ולקרוא את הסוררים לסדר, בין אם מדובר באיראן, בצפון-קוריאה או בשליטים דוגמת סדאם חוסין. איראן, לפי גישה זו, היא חריגה בסדר הבין-לאומי הרצוי, גילום של נקודת הקצה הנורמטיבית השלילית, ועל כן המאבק מולה מוגדר במונחים מוחלטים וסופיים.
מול זאת, ממשל אובמה רואה את המערכת הבין-לאומית מנקודת מבט שאפשר להגדירה פוסט-מודרנית. נשיא ארצות הברית אינו אדיש לסכנותיו של העולם ולתופעות ברוטליות במערכת הבין-לאומית. כפי שמעידים נאומיו המכוננים עם כניסתו לתפקידו, ובייחוד זה שנשא במעמד קבלת פרס נובל לשלום, הוא אף סבור כי ארה"ב עלולה להיות קורבן של "סטיות התקן" במערכת הבין-לאומית; לא משום שמדינות סוררות יכולות לאיים עליה ישירות, אלא בגין התלות הגבוהה וזיקות הגומלין בין השחקנים הרבים במערכת בעידן הנוכחי, המאפשרות למשברים במקומות נידחים להשפיע על כלכלת העולם ויציבותו, ובכלל זאת כלכלתה ויציבותה של ארצות הברית. במילים אחרות, הנשיא אובמה מודע היטב לאפקט הפרפר, או למשמעות הגלומה בשורה הנפלאה בשירה של קורין אלאל: "שחקן דופק על שולחן, ואנחנו תכף נרגיש את זה כאן".
לפי תפיסת העולם הזו, סכנות פוטנציאליות נובעות גם מהשתנות דמותה של המערכת הבין-לאומית. זו אינה עוד מערכת חד-ממדית, המושתתת על נוכחותן הבלעדית של מדינות לאום, אלא מערכת המורכבת מיישויות מגוונות, בחלקן תת-מדינתיות (למשל, ארגון המדינה האסלאמית) או על-מדינתיות (כמו חברות ענק בתחומי העסקים, הפיננסים והטכנולוגיה), המחזיקות בעוצמה לא מבוטלת וביכולת לערער את יציבותו של הסדר העולמי. תפקידו של "השוטר העולמי" של המאה הקודמת מורכב הרבה יותר; כיצד יכולה מעצמה מדינתית להתמודד עם יישות גלובלית חסרת טריטוריה אך בעלת עוצמה כלכלית, או עם ארגון כמו המדינה האסלאמית הפועל בין ובתוך קווי התיחום של הגיאוגרפיה המדינית? מעצמה כמו ארה"ב לא יכולה עוד לנהל משברים בסגנון המאה ה-20, אך גם אינה יכולה לוותר כליל על מעורבות בין-לאומית, בדיוק משום שמשברים אלה מאיימים בסופו של דבר על השלום העולמי ועל יציבותן של המעצמות עצמן.
במערכת כזו התפיסה המעצמתית מבוססת על חתירה להשגת יציבות ואיזון. את שני אלה ניתן להשיג לא בפתרונות מוחלטים, דוגמת השלטת הדמוקרטיה או "חזון המזרח התיכון המורחב" של ממשל ג'ורג' בוש הבן, אלא באמצעות מיתון הסממנים החיצוניים של משברים וריכוכם, שימוש בעצמה מדינית-פוליטית רכה או חכמה במטרה ליצור קואליציות בין-לאומיות של גורמים בעלי אינטרס משותף, תוך הפעלת לחץ כלכלי ובין-לאומי על גורמים סוררים (רוסיה במשבר באוקראינה), ונכונות להפעלת עצמה קשה במקרים חריגים (ארגון המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה). במובן הזה ארצות הברית של אובמה לא השילה מעל עצמה את תפקיד השוטר העולמי, אלא המירה את דמותו ועדכנה את אופי פעולתו. נשיא ארה"ב אינו מנסה עוד לאכוף את המעצמה ואת ערכיה על עולם מסוכן, דינמי ומורכב, אלא משתמש ברכיבים האופייניים לעולם הזה כדי להבטיח את המשך היציבות העולמית.
בין ממשל אובמה לממשל נתניהו שוררת תמימות דעים ביחס לסכנה הפוטנציאלית של איראן למערכת הבין-לאומית. אולם הבדלי התפיסות בין שני המנהיגים חידדו את הניגודים בין התפיסה הכוחנית הישראלית, החותרת להכרעה גם מול איראן וגם אם תחת דגל בין-לאומי, לבין התפיסה הפוסט-מודרנית האמריקאית המעדיפה שימוש בעצמה חכמה ורכה. מחלוקת זו מתנקזת עתה להסכם המתגבש בין המעצמות לבין איראן. נתניהו רואה לא רק את איראן אלא גם את ההסכם עצמו במונחים מוחלטים ודטרמיניסטיים. המציאות המתחייבת מהסכם זה היא כביכול חד משמעית, ובעוד עשור תחזיק איראן יכולת גרעינית, שאותה היא תנצל או תפעיל ממש מול ישראל.
אובמה, לעומת זאת, המתייחס למציאות באופן גמיש ודינמי, אינו רואה בהסכם את סופה של הדרך כי אם את תחילתה, או לפחות את נקודת האמצע שלה. זו נקודת ביניים בתהליך שלשיטת האמריקנים קשה מאד להעריך את סופו. עצם נכונותה של איראן להיכנס בשעריו לא רק שתורמת לשימור היציבות העולמית בהווה, אלא יוצרת תנאים לשינוי פני המציאות העתידית בכל הנוגע לכוונותיה ארוכות הטווח של מדינה זו.
במילים אחרות, בעוד ישראל הנוכחית רואה את העתיד הרחוק במונחים "חוזיים", מוחלטים ושווי ערך להווה, הרי שארה"ב הנוכחית תופסת את העתיד הרחוק במונחים דינאמיים, מתהווים ומתפתחים, ולכן כיצירה שטרם נולדה, שגלום בה רכיב של הזדמנות ולא רק איום. עבור נתניהו ההסכם פירושו איראן גרעינית. עבור אובמה ההסכם משמעותו שינוי מסויים בתנאים הקיימים, שמצד אחד אינם מבטלים לחלוטין את אופציית התגרענות איראן, אך מצד שני, ובסבירות דומה, מתקיים בהם הפוטנציאל ההפוך.
