מערכת הבחירות לכנסת העשרים הייתה רוויה האשמות, השתלחויות ומילים בוטות שהטיחו מועמדים לכנסת אלה באלה. אזרחי ישראל הערבים עמדו ראשונים בחזית: שר החוץ ויו"ר "ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, הטיח ביו"ר הרשימה המשותפת, אימן עודה, כי הוא "בוגד", "שקרן" ו"גיס חמישי", וביום הבחירות פרסם ראש הממשלה סרטון בחשבון הפייסבוק הרשמי שלו, שבו הזהיר כי המצביעים הערבים "נעים בכמויות אל הקלפי" ומסכנים את שלטון הימין. דבריו עוררו ביקורת מצד שחקנים פוליטיים רבים ומגוונים כמו יו"ר הרשימה המשותפת, נשיא המדינה ראובן ריבלין ואף בכירים בממשל האמריקאי. בתקשורת אף דווח כי הרשימה המשותפת מתכוונת לבקש מהיועץ המשפטי לממשלה להעמיד את נתניהו לדין על דבריו.
גם במערכות בחירות לקדנציות קודמות של הכנסת פוליטיקאים ובוחרים ערבים עמדו על הכוונת הפוליטית. כמעט כל מערכת בחירות בשני העשורים האחרונים, לכל הפחות, ידעה נסיונות של פוליטיקאים יהודים לגרום לדה-לגיטימציה של מועמדים ערבים לכנסת ולהדרתם מהחיים הפוליטיים, והחלטות של ועדת הבחירות המרכזית לפסול את התמודדותן של מפלגות ערביות ומועמדים ערבים. פעם אחר פעם הפך בג"ץ את ההחלטות הללו של ועדת הבחירות המרכזית על פיהן.
למעשה, כבר ערב הבחירות לכנסת הראשונה (בשמה הקודם, "האספה המכוננת"), אשר נערכו בינואר 1949, התחבט ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בשאלה העקרונית האם לאפשר לאזרחים הערבים בישראל להשתתף במערכת הבחירות כבוחרים וכנבחרים. את הדיון הראשון בנושא הוא כינס באמצע דצמבר 1948. המשתתפים נחלקו בדעתם: היו שהתנגדו להשתתפות הערבים בבחירות, בטענה שהמלחמה עדיין לא הסתיימה ולכן לא ניתן לדעת האם הם יישארו במדינת ישראל. הם הטילו ספק גם במידת נאמנותם של הערבים למדינה. על קבוצה זו נמנה, בין היתר, מפקד הממשל הצבאי, אלוף אלימלך אבנר, אשר טען שרוב האזרחים הערבים כלל אינם מעוניינים להשתתף בבחירות.
משתתפים אחרים, לעומת זאת, צידדו בהשתתפותם של האזרחים הערבים בבחירות, הביעו ביטחון בנאמנותם למדינה וסברו כי הדבר יעניק למדינה הצעירה תדמית דמוקרטית וגם יבטא הכרה של הערבים בעצם קיומה. דוד בן גוריון עצמו היה סבור כי אין לשלול מהערבים את זכות הבחירה וחשב כי אפלייתם לא תשרת את האינטרסים של המדינה. "זה לא כל כך פשוט", הוא הודה, "השאלה היא איך להתאים את עניין זכות הבחירה של הערבים לצרכי הביטחון שלנו". עם זאת, הוא קבע בסופו של דבר כי "לא יתכן שנתחיל באפליה לאומית".
הממשלה הזמנית, אשר דנה בסוגיית השתתפותם של האזרחים הערבים במערכת הבחירות הראשונה בישראל, הכריעה בעד. ועדת שרים מצומצמת מונתה לקבוע את נהלי הבחירות בקרב הערבים. בכך החליטה הצמרת הישראלית לפעול על פי עקרונות מגילת העצמאות, שבה הובטח לאזרחים הערבים בישראל שוויון בייצוג הפוליטי, והם נקראו "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".
קרוב ל-67 שנים מאוחר יותר בחר ראש ממשלת ישראל להתבטא באופן המדיר מיעוט משמעותי מאוכלוסיית המדינה מייצוג בבית הנבחרים הישראלי. שבוע לאחר הבחירות הוא ארח במעונו הרשמי קבוצה של אזרחים ערבים, חלקם פעילי ליכוד, והצר על דבריו. כראש ממשלה, טען, הוא דאג להשקיע "סכומים אדירים" ביישובי הערבים. בעת שהטיל עליו הנשיא ריבלין להרכיב את הממשלה הבאה הצהיר נתניהו כי יהיה ראש הממשלה של כולם ויפעל לאיחוי הקרעים שנפערו במהלך מערכת הבחירות בין החלקים השונים בחברה הישראלית. אם הוא חפץ לעמוד מאחורי דבריו יהיה עליו לצקת בהם תוכן של ממש: ליישם תכניות פיתוח קיימות בקרב האוכלוסיה הערבית ולגבש תכניות חדשות, שכן משך רוב שנות קיומה של המדינה סובלת האוכלוסייה הערבית מהקצאה של תקציבים נמוכים בהשוואה למשאבים המושקעים באוכלוסייה היהודית, וזאת בתחומים רבים ומגוונים. גם פוליטיקאים מן הימין מכירים בכך.
כצעד בונה אמון, טוב יעשה ראש הממשלה אם ינקוט את הפעולות הללו בשיתוף גורמים ייצוגיים של האזרחים הערבים בישראל: אימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת – המפלגה השלישית בגודלה בכנסת אשר זכתה לתמיכה שאינה משתמעת לשני פנים מאזרחי ישראל הערבים; ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות, הכולל נבחרי ציבור; ועמותות וארגוני חברה אזרחית, הפועלים באופן יוצא דופן בקרב האזרחים הערבים בעשורים האחרונים. אתגר נוסף שמן הראוי שנתניהו יציב לעצמו הוא לעצור את החקיקה בכנסת (שמקורה, במרבית המקרים, בתנועה שהוא עומד בראשה – הליכוד) הפוגעת במעמדם של האזרחים הערבים ובזכויותיהם. הוא יוכל גם לפתור את בעיית עקורי הכפרים איקרית ובירעם, אשר הוכרה על ידי רשויות המדינה.
