"הימין הישראלי מודאג מפתוא אסלאמית המתירה את הביקור בירושלים ומהשלכותיה הפוליטיות", הכריזה בחודש שעבר כותרת בעיתון השיעי-לבנוני "שפקנא". בגוף הכתבה צוטטו נתונים שהביא כתב "הארץ" ניר חסון לפיהם בשנה החולפת ביקרו כ-80 אלף תיירים ממדינות מוסלמיות בירושלים והתפללו במסגד אל-אקצא. העיתון הלבנוני הסתמך על מספרים, אך לא דייק בפרשנות. מהומות על רחבת הר הבית כחלק מהמאבק הפלסטיני מסוקרות תדיר בעיתונות הישראלית, אולם נוכחותם בהר הבית של מוסלמים שאינם פלסטינים ממדינות שונות בעולם לא זוכה לתשומת לב בציבור הישראלי ונראה כי גם לא בחוגי הימין. לסוגיה זו חשיבות רבה להבנת הדינמיקה במתחם המקודש. במאמר זה נבקש לשפוך אור על הפולמוס הפנים ערבי- מוסלמי בנושא ביקור של מוסלמים מהעולם באל-אקצא ונראה כיצד הוא קשור בעבותות לתביעה המתגברת לנוכחות יהודית בהר הבית.
קדושתם של הר הבית ושל אל-אקצא תלויה זו בזו. המתחם המקודש, בין אם בשמו העברי ובין אם בערבי, משמש מזה כמאה שנים כאחד המוקדים העיקריים של מפגש וסכסוך בין יהודים-ציונים למוסלמים-פלסטינים בארץ הקודש. עבור היהודים, הר הבית בירושלים הוא המקום שבו בחר האל לשכן את שמו, מאז עקידת יצחק ועד ימינו. הריבונות היהודית (המקוטעת לכשעצמה) והפולחן היהודי בהר הבית נפסקו למעשה עם חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה. מאז ועד היום לא שימש ההר עצמו כאתר תפילה ופולחן יהודי; אלה התקיימו באתרים סמוכים, שהאחרון שבהם הוא הכותל המערבי. במהלך מרביתה של תקופה זו היו הריבונות והפולחן בהר מוסלמים.
ירושלים הובאה תחת שלטון האסלאם במחצית הראשונה של המאה השביעית. הביטוי "אל-אקצא", המופיע בקוראן ובמסורת כאתר שבו ביקר הנביא מוחמד וממנו עלה לשמים במהלך מסע לילי פלאי, מזוהה על ידי המוסלמים כעיר ירושלים. זהו זיהוי חד-ערכי: כפי שליהודים ירושלם של התנ"ך היא ירושלים, כך אל-אקצא היא ירושלים עבור המוסלמים. כעיר השלישית בקדושתה בדת האסלאם, המאמין מצווה לבקר ולהתפלל בה. על כן, לאורך ההיסטוריה המוסלמית הייתה ירושלים יעד מועדף לביקורי מוסלמים מרחבי העולם. עוד בימי הביניים נקשר הביקור בירושלים עם העלייה לרגל למכה ושיירות החג' היו עוברות דרכה. זרם מבקרים זה המשיך גם תחת המנדט הבריטי ולאחר מלחמת העצמאות ב-1948 בעידוד השלטון ההאשמי, אשר התייחס אל העיר כאל בירתה הרוחנית של ממלכת ירדן.
נקודת המפנה בתולדות סדרי הפולחן בעיר אירעה לאחר מלחמת 1967. הר הבית (והכותל המערבי) הובאו אז תחת ריבונות ישראלית לראשונה בתולדות התנועה הציונית, ואל-אקצא ניטל מידי המוסלמים. עוד בטרם שקע אבק הקרבות החזיר משה דיין את מפתחות ההר המקודש לאנשי הוקף ובמקביל הרס שכונת מגורים שנבנתה ברחבת הכותל במאה ה-12 וכונן את האתר כלאומי-יהודי-אורתודוכסי. הסטאטוס קוו נקבע: יהודים מתפללים ברחבת הכותל (המורחבת) והמוסלמים מתפללים בהר כבימי קדם. סידור זה הלם את פסיקת הרבנות הראשית לישראל, בתמיכת הרוב המכריע של גדולי ישראל ובהסתמך על פסיקות קודמות שלפיהן חל איסור מוחלט על עליית יהודים להר הבית. זו הייתה למעשה התפיסה האורתודוכסית ההגמונית.
אולם בשנות השבעים והשמונים החלה להתגבש בשולי הציונות הדתית גישה הפוכה שקראה לעלייה יהודית להר. הטראומה של פינוי סיני חיזקה את המגמה הזו; הרב ישראל אריאל, באותם ימים רבה של העיר ימית, כתב בעקבות הנסיגה כי המאבק בארץ ישראל "אינו על ה'איברים' אלא על הלב", כלומר: לא על חלקי ארץ רחוקים אלא על הר הבית. לפיכך הוא הקים בשנות השמונים את מכון המקדש והחל לפעול למען הקמת בית המקדש השלישי על ידי עידוד עליית יהודים להר ותפילה בו, והכנות פרקטיות לחידוש הפולחן היהודי בהר (בניית הכלים, לימוד והכשרת כהנים וכו'). בעשותו כן קשר הרב אריאל את תהליך השלום ורעיון הפשרה הטריטוריאלית עם מימוש השאיפה לעלות להר הבית. ויתור על כברת ארץ הוליד את הדרישה למקום המקודש.
הקשר שבין טריטוריה והר הבית בא לידי ביטוי גם בצד המוסלמי-ערבי. עבור מוסלמי העולם, כיבוש הגדה המערבית על ידי מדינת ישראל במלחמת 1967 הציב את מצוות הביקור באל-אקצא במרכזה של שאלה פוליטית-דתית: האם מותר לבקר בירושלים כשהיא נתונה תחת שלטון לא מוסלמי? באותה תקופה סירבו כל מדינות ערב להכיר בישראל, ופוסקים מוסלמים שונים אסרו על המאמינים לבקר בעיר מחשש ליצירת "נורמליזציה" עם ישראל. אל המסע התקשורתי שנועד לבלום תיירות מוסלמית אל ירושלים התגייסו גם הפלסטינים, אשר ביקשו לסכל את החֲזָקָה של מדינת ישראל על קדשי האסלאם בעיר. אולם הביקורים בירושלים לא פסקו לגמרי. מוסלמים (ערבים ואחרים) המשיכו לבקר בעיר למטרות דתיות, תיירותיות או עסקיות. הביקור הפומבי המפורסם מכולם היה זה של נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת ב-1979, שהתקיים למורת רוחו הפומבית של שיח' אל-אזהר – הסמכות ההלכתית הבכירה בעולם הסוני. המעגל שנפתח בביקורו של סאדאת באל-אקצא והמשיך בפינוי סיני נסגר כאשר הפינוי הוביל לחיזוק התביעה היהודית על הר הבית.
בצד היהודי לא השתרשה הגישה האקטיביסטית של הרב אריאל ביחס להר הבית, למרות היתרים קודמים לעלות להר (בין היתר של הרמב"ם ושל הרב גורן). התפנית חלה ב-8 בפברואר 1996, כאשר בפעם הראשונה יצא ועד רבני יש"ע בקריאה ליהודים לעלות ולבקר בהר הבית. תמיכתו של גוף רבני מוכר בצעד זה סימנה שינוי משמעותי בגישת היהדות האורתודוכסית לנושא, שכמו בראשית שנות השמונים נבע מהתפתחות מדינית: תהליך אוסלו והחשש לפגיעה בשלמות הארץ. באותן שנים הסתמנה עלייה הדרגתית גם במספר התיירים המוסלמים שהגיעו מרחבי העולם לאל-אקצא. בשנת 1991 אף הוקמה על ידי יעקב נמרודי חברת "זיארה" שנועדה לספק שירותי תיירות עבור מוסלמים אשר ביקשו לבקר במסגד אל-אקצא. בין המבקרים הראשונים בירושלים ביזמת "זיארה" היה השיח' הסעודי אִסְחַאק אִדְרִיס סַכּוּתַה, אשר ביקר בעיר במאי 1992. ביקורו, אשר סוקר באהדה בעיתונות הישראלית, עודד ביקורים נוספים של מוסלמים באל-אקצא בשנים 1994-1993. המפורסם שבהם היה ביקורה במאי 1993 של משלחת עולי רגל מלוב, שסוקר גם הוא בהבלטה ניכרת בעיתונות הישראלית.
פוסקי הלכה חשובים בעולם הסוני המשיכו להתנגד לביקורים של מוסלמים באל-אקצא מחשש לנורמליזציה עם ישראל, אולם גישתה של הרשות הפלסטינית לעניין השתנתה מן הקצה אל הקצה. קריסת הסכמי אוסלו באינתיפאדה השניה, הכשלונות והקפאון במו"מ הישראלי-פלסטיני מאז, היריבות עם חמאס והמצב המתדרדר במזרח ירושלים הובילו לזניחת המאבק האלים ולאימוץ המאבק הדיפלומטי בזירה הבין-לאומית כאסטרטגיה פלסטינית רשמית. בפברואר 2012, מעל במת "הכנס הבין-לאומי להגנה על ירושלים" שנערך בדוחא, בירת קטר, קרא הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס לערבים ולמוסלמים מכל העולם לבקר בירושלים במטרה לתמוך במאבק הפלסטיני בייהודה של העיר. הייתה זו הפעם הראשונה מאז נפילתה של ירושלים לידיים יהודיות בשנת 1967 שבה העז מנהיג פוליטי פלסטיני לסדוק את הסטאטוס קוו הערבי בשאלת הנורמליזציה עם ישראל, שהרי כל ביקור בירושלים המצויה תחת כיבוש טומן בחובו התנהלות קונסולרית מול ישראל (ויזות, מעברי גבול). בעזרת שר ההקדשים הפלסטיני ואיש חמאס לשעבר מחמוד אל-הבאש, ביסס עבאס את עמדתו על מסורת דתית המיוחסת לנביא מוחמד אשר קרא למוסלמים לעלות לרגל אל שלושה מסגדים בלבד: הכעבה במכה, מסגד הנביא באל-מדינה ומסגד אל-אקצא בירושלים. בדומה לקריאת הרבנים היהודים לעלות להר הבית, גם בצד הפלסטיני נשזר הדתי בפוליטי: כשם שביקור של אסיר בכלאו אינו בגדר הזדהות עם הסוהר, הביקור בירושלים אינו הזדהות עם הכובש אלא סיוע בשמירה על צביונה הערבי והאסלאמי של העיר.
התגובה לקריאתו של עבאס הייתה מיידית וחריפה. בראש המתנגדים עמד גדול פוסקי העולם המוסלמי הסוני והעומד בראש "ההתאחדות העולמית של אנשי הדת המוסלמים," השיח' יוסף אל-קרדאוי, שקבע כי איסור הנורמליזציה עם ישראל הוא למעשה איסור דתי, שכן ישראל היא אויבת האסלאם. מכאן שגם הביקור באל-אקצא אסור ויש לחכות עד שירושלים תשוחרר בג'יהאד – מלחמת קודש – הלא הוא החרמת ישראל. רבים החרו-החזיקו אחרי קרדאוי וקבעו כי הנזק מביקור של מוסלמים בישראל עולה על התועלת ויש לחכות שהעיר תשוב לשליטה ערבית-מוסלמית מלאה. חמאס, כחלק מהאחים המוסלמים, נשענת על פסיקתו של קרדאוי בהתנגדותה לביקורים בירושלים. גם גופים פלסטינים שאינם דתיים במובהק נוקטים עמדה דומה; ב"מוסד ירושלים הבין לאומי" טוענים כי ביקורי מוסלמים בירושלים מסייעים בטשטוש המצב הקשה בעיר, מורידים אותו מסדר היום הערבי ומאפשרים לישראל להשתלט על חלקים נוספים בעיר.
אולם למרות כל ההתנגדויות ערבים ומוסלמים החלו לבקר בירושלים בקביעות בשנים האחרונות. מיד לאחר שעבאס קרא לעשות זאת ביקרו באל-אקצא המופתי הכללי של מצרים דאז, השיח' עלי ג'ומעה, והמטיף התימני חביב אל-ג'פרי, ולמרות הביקורת שהוטחה בהם נראה כי מעמדם בחברותיהם לא נפגע. מדינות המפרץ במיוחד מעוררות את הרושם כי הן מתעלמות מהביקורת על הנורמליזציה עם ישראל. משלחות מטעמן מגיעות לביקורים באל-אקצא, ואלה מנוצלים גם להפגנת תמיכה ברשות הפלסטינית ולדיונים כלכליים עם נציגי הרשות. שיאו של האקטיביזם המפרצי היה בכנס של ה"אסיפה המוסלמית הבין-לאומית לפסיקת הלכה" מטעם הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, שהתקיים בכווית במרס 2015. בסיום הכנס יצאה האסיפה בהצהרה מנוגדת לפסיקתו של אל-קרדאוי והעניקה היתר הלכתי לביקורי מוסלמים באל-אקצא, כשהיא מסמיכה את המדינות השונות לקבוע מדיניות פרטנית בנושא. טענתם של חברי האסיפה כי ירושלים היא סוגיה כלל-מוסלמית ואף כלל-ערבית ולא פלסטינית בלבד עשויה לסמן את תחילתה של מעורבות ערבית ומוסלמית פעילה בסוגיית ירושלים.
מגמה ערבית-מוסלמית זו עשויה להתחזק לנוכח הדיון הגובר בישראל סביב העליה היהודית להר הבית. בשנים האחרונות נעו תנועות המקדש משולי הימין הדתי אל הזרם המרכזי של המחנה הלאומי בישראל. התפתחות זו תוארה בדו"ח משותף של עמותת "עיר עמים" ו"קשב" שהתפרסם לפני כשנתיים. משה פייגלין, פעיל מרכזי בתנועת המקדש אשר בשנות התשעים נחשב לאיש ימין קיצוני, כיהן כחבר בכנסת התשע-עשרה (2013-2014) מטעם מפלגת השלטון ואף כסגן יושב ראש הכנסת. בכנסת עצמה התקיימו בשנים האחרונות כנס ודיון רשמי בנושא הריבונות הישראלית בהר הבית וחופש הפולחן ליהודים במקום. הדיון הסתיים במהומה רבתי וללא החלטות, אולם עצם קיומו חולל משבר דיפלומטי עם ירדן, שבעקבותיו הצביע הפרלמנט הירדני פה אחד לסלק את השגריר הישראלי מעמאן ולהחזיר את השגריר הירדני מישראל.
השפעות הגומלין בין המגמות בישראל ובעולם הערבי-מוסלמי בעניין המתרחש בהר הבית ניכרו בכנס שנערך בעמאן בשנה שעברה תחת הכותרת "הדרך לירושלים". פוליטיקאים, אנשי דת ואינטלקטואלים ערבים ואסלאמיים בכירים דנו ארוכות בסכנות העומדות לפתחו של מסגד אל-אקצא, ולבסוף פרסמו, בברכת הרשות הפלסטינית, פתוא המבטלת את איסור הביקור בירושלים ובאל-אקצא. ירדן, הגובלת בישראל ונהנית ממעמד מיוחד בירושלים מתוקף הסכם השלום בין שתי המדינות, יכולה לקדם ביקורים של מוסלמים בירושלים בפועל, וכך היא עושה.
למרות השוני בין הדיון הפנימי היהודי והמוסלמי בשאלת הר הבית, השיח והמעשה היהודי והערבי-מוסלמי מזינים זה את זה ויוצרים מציאות חדשה בשטח, שאליה מגיב הצד השני וחוזר חלילה. התבוננות בשני הצדדים דרך אותה עדשה היא הדרך היחידה להבין את השינויים במרחב הדתי והפוליטי היהודי-ישראלי והערבי-מוסלמי ביחס למתחם המקודש. רק הבנה מקיפה כזו תאפשר לקיים בעתיד את דבר הנביא: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים".
* המחברים מבקשים להודות לעפר זלצברג על הערותיו המועילות למאמר זה.
