השנה, מעבר לסיסמאות הרגילות ומלאות הפאתוס (אך דלות התוכן) על ירושלים, התנהל סביב יום ירושלים, החל בכ"ח באייר, דיון נוקב ביחס לאירוע הנקרא "ריקודגלים". מדובר בצעדה מסורתית וחגיגית של ישיבות הציונות-הדתית שבמהלכה צועדות קבוצות של בני ישיבות ממרכז ירושלים אל עבר הכותל המערבי, תוך כדי שירה, ריקודים והנפת דגלי ישראל. זהו אמנם אירוע מגזרי של הציונות הדתית, בארגונו של עמותת "עם כלביא" ובהובלת הרב חיים דרוקמן, אך בה במידה יש בו ממד ממלכתי. הרב דרוקמן עצמו הוא חתן פרס ישראל, ובמצעד עצמו, ובעצרת ההמונים שנערכת בסופו ברחבת הכותל המערבי, משתתפים שרים ואישי ציבור מהמעלה הראשונה.
שיאה של הביקורת נגד הריקודגלים התבטאה בעתירה לבית המשפט העליון, שהוגשה על ידי עמותת עיר עמים וד"ר גדי גבריהו, יו"ר פורום "תג מאיר", בדרישה להסיט את תוואי התהלוכה מהרובע המוסלמי אל הרובע היהודי. לטענת העותרים, "נסיון העבר מוכיח כי בעת המעבר ברובע המוסלמי נוצרים גילויי אלימות מילולית ופיסית וגזענות […] כלפי מוסלמים, וכן נגרמת פגיעה לתושבי הרובע המוסלמי הנתקלים בקשיי מעבר, ונאלצים לסגור את עסקיהם בעת התהלוכה." אף שהשופטים דחו את העתירה, הם קבעו כי "הגיע הזמן לאפס סובלנות כלפי קריאות מוות לערבים", והמשטרה הודיעה כי תיערך בכוחות מתוגברים כדי למנוע את הישנות התופעה. בנוסף, הרעש הציבורי שגרמה העתירה עורר חשבון נפש בציבור הציוני-דתי ומארגני המצעד עשו מאמץ לצמצם את האלימות הנלווית למצעד.
אולם ההתמקדות המשפטית והציבורית בסיסמאות הגזעניות חוטאת לעיקר: המעבר של מצעד ה"ריקודגלים" בלב ליבה של ירושלים הערבית הוא אקט אלים, גס ולעומתי מיסודו. הוא היה כזה גם לו היו הצועדים חוצים את הרובע המוסלמי בדממה (מה שלא מתרחש).
ברובע המוסלמי חיים כשלושים אלף פלסטינים, קרוב ל-70% מתושבי העיר העתיקה (יחד עם תושבי הרובע הנוצרי מהווים הפלסטינים כ-80% מתושבי העיר העתיקה). הפלסטינים במזרח ירושלים חיים בתודעה ובמציאות יומיומית של כיבוש, דיכוי ואפליה ומקיימים זיקה תרבותית, גיאוגרפית ופוליטית מובהקת לשטחי הרשות הפלסטינית. עצם המעבר של מצעד ציוני-דתי ולאומני ברובע המוסלמי משול למעבר של צעדת השרמוטות או מצעד הגאווה הירושלמי ברחוב מאה שערים ואף חמור מזה, שכן הצעדות האחרונות אינן מכילות אלמנט אנטי-חרדי בעוד שריקודגלים הפך מחגיגה בעד ירושלים להפגנת אדנות אנטי-פלסטינית. המשטרה, מצדה, לא מפנה את הצועדים למסלול חלופי אלא מטילה עוצר על עשרות אלפי הפלסטינים אשר חיים ועובדים באזור. העימותים בינם לבין הצועדים והמשטרה מתחילים כבר משעות הבוקר של היום, והשנאה, האלימות והמתח מתגברים ככל שהריקודגלים מתקרב לעיר העתיקה.
המשורר אליעז כהן, חבר בפורום תג מאיר, יצא להגנת ריקודגלים וכינה את העתירה "הוצאת דיבה חמורה". הוא סיפר כיצד הוא זוכר, בנפש ובגוף, את ההתרגשות מהמצעד, מהמוני נחילי האדם לבושים כחול ולבן הרוקדים ושרים "ייבנה המקדש" כשהם נושאים בגאון את דגלי ישראל. כהן, אדם רודף שלום, מפגין עוורון מתמיה לסביבה שבה מתקיים הטקס הזה, מה גם שהנערים שנחרתו בזכרונו פינו מזמן את הדרך לממשיכי דרכם הקוראים "יישרף המסגד".
הנערים ששרו בגרון ניחר "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", מול המסגד ברובע המוסלמי, בלב הויה דולורוזה, היו קצת יותר מנומסים השנה: את הקריאה הבוטה "מוות לערבים" הם החליפו בשיר נקמה המבוסס על הפסוק "וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז כח), כשאת המילה האחרונה ביטאו "פלסטין". זהותם העצמית, מסתבר, מתאשרת כאשר היא מונגדת לזהותו של ה"אויב" ועל מפתן דלתו.
נערת אולפנה אחרת, שכבר בגרה ופקחה את עיניה, מסוגלת לראות את מה שטחו עיניהם של אליעז כהן ואחרים מראות: "היינו […] מהלכים בסמטאות העיר העתיקה, מפגינות עם רבים את אדנותנו על תושביה, שהסתגרו מפנינו בבתיהם […] אף על פי שנסחפתי אז, כמו רבים אחרים, אחרי הבשורה האמונית, זכורה לי תחושת אי־נוחות גדולה, ואני רוצה להאמין שלא הייתי היחידה." נערת האולפנה הזו היא יהודית אופנהיימר, מנכ"לית עמותת "עיר עמים" כיום. היא מסכמת: "עצם הכניסה לרובע המוסלמי בעיתוי ובמתכונת הללו היא מעשה תוקפני, שלא היה מתקבל על הדעת בנסיבות של פגיעה ברגשות של אוכלוסיות אחרות בעיר."
