בוקר ליום חמישי, ה-26 במרס, פתחו עשרות מטוסי חיל האוויר הסעודי במתקפה על שדה התעופה של צַנְעַא ועל עשרות אתרים ומחסני נשק שהיו תחת שליטת המורדים הַחוּת'ים, הנתמכים על ידי איראן. הסעודים קראו למבצע בשם "עאספת אל-חזם" (סופה נחרצת), בהשראת משפט של מייסד הממלכה, עבד אל-עזיז אאל סעוּד, שאמר: "הנחרצות היא אבי-אבות הנחישות שהיא אבי-אבות הניצחון".
כלי התקשורת הגדולים בעולם הערבי – תחנות לווייניות ועיתונים, הנתמכים על ידי סעודיה, קושרים את המלחמה בסיקוריהם לשני קרבות מרכזיים שהתרחשו בחצי-האי ערב עוד לפני עלות האסלאם: קרב חַ'זָאז וקרב ד'וּ קָאר. התקשורת מדגישה הן את האחדות הערבית, אשר הובילה לנצחון המוחץ על הפרסים והשבטים בני חסותם, הן את חוכמתו ונחישותו של המנהיג שפיקד עליהם.
קרב חַ'זַאז התרחש לפני כמעט 1500 שנה, כאשר המלך כּוּלייב א-תגלבּי הצליח לגייס את רוב השבטים שמוצאם בצפון חצי-האי ערב נגד מנהיג השבטים שמוצאם בדרום, באזור תימן של היום, שנתמכו על-ידי הפרסים או נשלטו על ידם. הקרב המדובר התרחש באזור אל-קסיים שבשטח הממלכה הסעודית היום, בקרבת הר ח'זאז. הדמיון למתרחש בהווה ברור, וברשת אל-ערביה שודרו סרטים "תיעודיים" על הקרבות הללו והשוו בינם לבין מבצע "סופה נחרצת". ההשוואה התמקדה בדמיון בין המלך הנועז כולייב לבין המלך סלמאן, בהצלחתם של שני המנהיגים לאחד את השבטים הערבים תחת דגלם ובהשבת הכבוד הערבי המחולל. בלוגרים סעודים הכותבים באופן קבוע באתר אל-ערביה חיזקו את ההשוואה במרכיב של המאבק הערבי בפרס/איראן אז והיום.
קרב ד'ו-קאר התרחש בראשית המאה השביעית לספירה, זמן קצר לפני עליית האסלאם, בדרום עיראק של ימינו, והוא מסמל את הניצחון הראשון של שבטים ערביים על כוחות הצבא הפרסיים של כִּיסְְרַא, המלך הסאסאני (המוכר גם בשמו הפרסי ח'וסרו פרוויז או ח'וסרו השני). המנהיג והגיבור הערבי האני אל-שייבּאני הוא זה שהנהיג את קואליציית השבטים בקרב. גם במקרה זה ניצלה התקשורת הערבית עד תום את קווי הדמיון הברורים למבצע "סופה נחרצת". כמה כותבים הכריזו בנחרצות כי המשמעות היא ש"עידן ההשתלטות האיראנית על המרחב הערבי תם".
מעניינת לא פחות היא העובדה שדווקא קרב אל-קאדסיה (635 לספירה), שנחשב למכריע וחשוב יותר בהיסטוריה של האסלאם משום שהוביל לנפילתה של האימפריה הסאסאנית, לא הועלה מן האוב. הדבר מוזר שבעתיים לאור העובדה שמשך מאות שנים היללה ושיבחה הספרות, האמנות, השירה וההיסטוריוגרפיה הערבית את הקרב ואת הלוחמים בו. אלא שעתה נראה שדווקא דימויים מהתקופה הטרום-אסלאמית מודגשים בשיח הערבי על הסכסוך המודרני עם איראן, ובעצם על השסע הסוני-שיעי.
נראה כי התקשורת הערבית משווה לקרבות טרום-אסלאמיים דווקא ולא לקרב קאדסיה משלוש סיבות. ראשית, התקשורת מבקשת לבנות את דמותו של המלך סלמאן כמנהיג מאחד, והקרבות הטרום-אסלאמיים רלוונטיים לכך הרבה יותר מאשר קרב קאדסיה, שבו השבטים הערבים היו מאוחדים תחת דגל דת האסלאם ולא תחת מנהיג מסויים. שנית, המצביא שעמד בראש הכוח המוסלמי בקרב אל-קאדסיה הוא סעד אבן אבי וַקַּאס, שהשתייך לסחאבה (בני לווייתו של הנביא מוחמד). אין זה מקובל – בוודאי לא בחברות הדתיות והאדוקות במפרץ – להשוות בין מנהיג מודרני, אף אם הוא מלך, לבין הסחאבה, שמעמדם התקדש בדברי ימי האסלאם.
שלישית, קרב אל-קאדסיה היה קרב ששליט עיראק עד 2003, סדאם חוסיין, גילה בו עניין רב והתייחס אליו בנאומיו כמיתוס אנטי-פרסי מכונן. הוא אף קרא למלחמתו באיראן "הקאדסיה של סדאם". במפרץ מתעבים, כמובן, את הדיקטטור שכבש את כווית, סיכן את היציבות בכל האזור והמיט סבל וחורבן רבים על הסונים, והמיתוס שסדאם השתמש בו לא יכול להיות המיתוס שהתקשורת המפרצית תהדהד כיום.
בספרו "אקדמות למדע ההיסטוריה" הביע ההיסטוריון הערבי הידוע מימי הביניים, עבד אל-רחמאן אבן ח'לדוּן, אהדה לעַסַבִּיַּה – הסולידריות השבטית המבוססת על קשרי שארוּת, אף שהאסלאם ראה בה תופעה שלילית מהתקופה הטרום-אסלאמית. אם לשפוט מהתקשורת הערבית המודרנית, על האזרח הערבי בן ימינו להיות גאה בעסביה ולשאוב השראה ממלחמות השבטים בתקופה הטרום-אסלאמית.
ד"ר ח'אלד שיח' אחמד הוא מרצה בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב
