המתח בין תנועת חמאס לרשות הפלסטינית עלה שוב בשבועות האחרונים. הפעם, לא בשל כוונות של חמאס לפתוח בסיבוב נוסף של ירי טילים לכיוון ישראל אלא בעקבות מו"מ בין חמאס לבין ממשלת ישראל על הסכם אי-לוחמה (הודנה) ארוך טווח – יש שאומרים למשך 20 שנה.
מקורות פלסטיניים המקורבים לרשות הפלסטינית, עמם שוחחתי לאחרונה באריכות, סיפרו כי בלחץ אזורי ופנימי, ובסיוע של טורקיה, קטר, מצרים וסעודיה, הסכימה חמאס לנהל עם ישראל מו"מ עקיף – ולפי אותם מקורות אף ישיר – במטרה לכונן הודנה ארוכת טווח. במסגרת ההסכם תזכה ישראל לשקט מרבי, ככל שהדבר נתון בידי חמאס, והשלטון בעזה יזכה להקלות מרחיקות לכת במצור הישראלי-מצרי על רצועת עזה, לרבות הקמת נמל ימי ראוי לשמו, ולשיקום אינטנסיבי של התשתיות ההרוסות ברצועה.
באמצעות שליחיה ואסלאמיסטים באי כוחה מנסה חמאס לשכנע את הרשות לקבל את הסכם ההודנה. אולם המקורות ברשות שעמם שוחחתי טוענים כי הרשות הפלסטינית רואה במהלך הנפרד של חמאס מול ישראל פגיעה קשה במאמציה לפנות לערוצים בין-לאומיים במאבקה המדיני בישראל.
מבחינת השותפים למהלך – ישראל וחמאס – מדובר כמובן בעסקה טובה. נתניהו יוכל להציג את מלחמת "צוק איתן" כפעולה שהכניעה את חמאס והביאה אותה אל שולחן המו"מ, ואף אחד לא יזכור את בליל ההצהרות הימניות המתלהמות שלו עצמו ושל שריו ועושי דבריו. גם חמאס תוכל להציג את ההסכם, אם ייחתם, כהישג אסטרטגי מצדה: הוא מחייב את ישראל להיענות לתביעותיה האזרחיות של חמאס בתקופת המלחמה, וחשוב מכך, הופך את התנועה לשחקן לגיטימי בזירה.
אולם ההתרחשויות הללו מעוררות שאלה מרתקת אף יותר. האם הבן הסורר, חמאס, עשוי להפתיע עם פתרון קבע בעת שהרשות הפלסטינית מתלבטת בין מו"מ קפוא לבין מהלך דיפלומטי מקרטע?
אני סבור שהמהלך בין ישראל לבין חמאס הוא חזרה כמעט מדויקת על תהליך אוסלו. התנועה נכנסת למו"מ בלי שום ערובה ליעדו הסופי, ולא תקבל מישראל יותר ממה שאש"ף קיבל באוסלו: הכרה ישראלית, אזורית ובין-לאומית, הקלות וסוג של ריבונות על טריטוריה, כולם בערבון מוגבל. צרכיהם של תושבי הרצועה ייענו באופן מושלם, משום שהם משוועים לחופש תנועה, תנאי מחיה משופרים, צמיחה ומיליארדים של כספי סיוע. זוהי כמעט אותה חבילה שהייתה חסרה לפלסטינים ערב הסכמי אוסלו. אולם בכך יתחיל העסק ובכך גם יסתיים.
זו גם הסיבה להתנגדותה של הרשות הפלסטינית למהלך הנרקם לנגד עיניה. צמרת הרשות מחשיבה זאת לכניעה ל"כורדיזציה" שישראל מנסה לכפות על השאלה הפלסטינית – לאום מפוזר ומפורד בארבע מדינות שונות, שכולן יחד וכל אחת לחוד מסכלת את הקמתה של מדינה ריבונית עבור אותו לאום. חמאס, לטענת הרשות, נכנעת לאינטרס של ישראל לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו. התוצאה תהיה בהכרח פירוקה של השאלה הפלסטינית לשאלות משנה קטנות כמו חופש תנועה, מרשם אוכלוסין ותשתיות חשמל ומים, שבכולן מטפלת ישראל מול אוכלוסיות פלסטיניות נפרדות. המכה למהלך הפלסטיני לבינאום הסכסוך, שנועד לתת בידי הרשות הפלסטינית כלים בין-לאומיים לכפות על ישראל את פתרון שתי המדינות, תהיה מכרעת.
ראוי לזכור כי הרשות הפלסטינית קיבלה החלטה אסטרטגית לאזרח את המהפכה הפלסטינית ולהימנע מכל פעילות צבאית ללא קשר למהלכיה של ישראל — "אפס סובלנות מצד הרשות לפעולות צבאיות", כפי שהגדיר זאת אחד מבני שיחי. האסטרטגיה הזו נועדה להשיג שתי מטרות: למנוע מעשה נקם ישראלי בדמות "חומת מגן" ב-2002, ולעורר סולידריות בין-לאומית רחבה עם המהלכים הפלסטיניים באו"ם. אף שהטקטיקה הנוכחית של חמאס משתלבת עם המגמה הזו, לטווח הרחוק היא תביא לתוצאות הפוכות, ומעבר לכך היא לא מתואמת עם הרשות ומתרחשת רחוק מעיניה ומיכולת ההשפעה שלה. לכן פיטרה הרשות הפלסטינית את ממשלת האחדות ומתעתדת להקים ממשלה חדשה ללא נציגי חמאס או אישים המזוהים עמה.
אולם אני סבור שהרשות הפלסטינית לא תוכל למנוע את המהלך בין ישראל לבין חמאס, משום שאין בידה קלפי מיקוח רציניים. "נסיכות עזה", משאת נפשה של חמאס, קום תקום, ובצדה הכרה בין-לאומית וישראלית בתנועה המוקצה והמנודה. הסכם ההודנה ישפר את רמת החיים ברצועה ויביא לחופש תנועה יחסי ולחיי מסחר, ובסופו של דבר תגיע הרצועה למצבה של הגדה מבחינה כלכלית. אם עזה תהפוך למרכז עירוני משגשג, בדומה לג'נין, שכם, ראמאללה וחברון, יעדיפו הפלסטינים "שלום כלכלי" על פני עימות שיביא חורבן רבתי על האזור. זוהי כמובן גם מטרתה של ישראל, שמלחמה נוספת בוודאי לא תשפר את מעמדה בעולם.
ובכן, כאשר ראש ממשלת ישראל מצהיר בבטחון שישראל קרובה למהלכים אזוריים אפשר להאמין חלקית להצהרותיו. סעודיה וקטר משתפות פעולה עם ישראל לפחות בשני מהלכים אזוריים – בחזית האיראנית ובזו הפלסטינית. אולם בעוד שהשפעה על ההסכם הגרעין המתגבש בין איראן לבין המעצמות היא אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה עבור ישראל ולמדינות המפרץ, השאלה הפלסטינית היא פחות אקוטית עבורן. סעודיה וקטר לא יחסירו פעימה אם הפלסטינים יחיו כתת-אזרחים בתת-מדינות הגדה המערבית ועזה, בזמן שהפלסטינים בישראל יחיו כתת-אזרחים במדינה יהודית. יש להן דאגות גדולות הרבה יותר מזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני.
