"ירושלים — אשליית החלוקה",
מחבר: נדב שרגאי
הוצאה: המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2015. 170 עמ'.
השיח הציבורי בישראל על עתידה הפוליטי של ירושלים הוא יצרי מאוד. הוא מנציח את הדיכוטומיה בין ימין לשמאל, בין "מחולקת" ל"מאוחדת לנצח נצחים". על פניו זהו חלק בלתי נפרד מהדיון הרחב יותר על עתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואופני פתרונו או ניהולו. אולם בפועל הדיון על ירושלים מתאפיין בעמימות ובסיסמאות מליציות המנותקות מהמציאות בעיר. הטאבו הישראלי על חלוקת ירושלים נשבר בחצי השני של שנות התשעים, לקראת המגעים על הסכם הקבע עם הפלסטינים במהלך תקופת הביניים של הסכמי אוסלו. כתוצאה מכך, בועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 הציג ברק לערפאת לראשונה מתווה אופרטיבי לחלוקת העיר. מנחם קליין סקר את התהליך המחשבתי שהוביל לכך בספרו שוברים טאבו: המגעים להסדר קבע בירושלים 1994-2001.
מן העבר השני מציגים מתנגדי החלוקה טיעונים דתיים, לאומיים, עירוניים, בטחוניים ודמוגרפיים. אולם בניגוד לעמדה הפרוגרסיבית המקדמת הסכם, עד כה מיעטו המתנגדים לשטוח את משנתם באופן שיטתי. על הפער הזה בא שרגאי לגשר בספרו החדש "ירושלים – אשליית החלוקה", המתבסס על חיבור אשר התפרסם בסמוך להצעתו של אולמרט לאבו מאזן בשנת 2008. כעת, בצל האלימות של קיץ 2014 בבירה, וכשהשטח עדיין מבעבע, מפרסם שרגאי מחדש את החיבור במתכונת מורחבת ומעודכנת.
המחבר מבקש לקעקע את הטיעונים בעד חלוקת ירושלים באמצעות דיון במגוון סוגיות ומתוך ניתוח של נתונים סטטיסטיים והלכי רוח בעיר המזרחית. "אשליית החלוקה" אינו מחקר אקדמי במובן השכיח של המילה, משום שמטרתו המוצהרת של המחבר היא לסכל את חלוקת ירושלים ולשמור על כולה בריבונות ישראלית בלעדית. לפיכך יש לקרוא את הטקסט גם, ואולי בעיקר, כתכנית פעולה שחציה מניפסט פוליטי וחציה נייר מדיניות.
ההתפלמסות (החשובה כשלעצמה) עם פרטיו של הספר עלולה להחמיץ את המהות, שהיא, כך מסתבר, בלתי צפויה ונחבאת בין השורות. שרגאי מבקש להשתמש בסיפור המורכב של ירושלים כדי לשלול את פתרון שתי המדינות מיסודו. כאן יש לתהות: הימין בראשות נתניהו שולט במדינה זה שש שנים ואין באופק שום אלטרנטיבה שלטונית, פוליטית או מדינית למצב הקיים. תהליך השלום קרס כבר בסוף האלף הקודם, והוא נמצא מרחק שנות אור מהשיח הציבורי והפוליטי בישראל. ה"סכנה" של חלוקת ירושלים והארץ כולה לא מרחפת מעל לראשינו. מה טעם מצא לו המחבר בפרסום הספר?
חשיפת האשליה בין השורות
"אשליית החלוקה", מסתבר, נמנה על ז'אנר תרחישי האימים שהימין מוכר לציבור זה שנים. אלא שהנסיגות הטריטוריאליות וחלוקת ירושלים הם איומי סרק, משום שהם משקעים את השיח הציבורי הישראלי במלחמה הקודמת במקום במלחמה הבאה. גם בימין וגם בשמאל הישראלי התפכחו זה מכבר מאשליית החלוקה ששרגאי מנסה למכור, ומעטים האנשים המאמינים ברצינות בכך שחלוקת הארץ לשתי מדינות, עם הסדר כלשהו בירושלים, תביא לאזור שלום, אחווה ושגשוג. הפתרון של השמאל הציוני נראה יותר כ"שלום" בדמות חלוקת הארץ, הפרדה גסה בין אוכלוסיות והקמת גבול בלתי חדיר ביניהן.
גם בימין הרוב כבר התפכח מאשליית השליטה הישירה והמלאה על כל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן. הפרדיגמה החדשה היא המשך שליטה מלאה על השטחים תוך פיצול האוכלוסיה הפלסטינית המתגוררת בהם לקנטונים מוחלשים, אשר מנוהלים על ידי קבלני ביצוע בעל כורחם – חמאס והרשות הפלסטינית. בכך מייצרת ישראל תחת שלטון הימין אשליה של הפרדה, שבמסגרתה הרשות הפלסטינית היא אויב מר וטרוריסטי (טיעון המוצג בספר כאקסיומה) ובו בזמן שלטון חלש ותלוי המשתף פעולה עם ישראל בתחום הבטחון. זו, אם תרצו, תכנית העל של נתניהו-בנט, בין אם נקרא לה תכנית ההרגעה או ניהול הסכסוך. כך הפך הימין-מרכז את אוסלו לדחליל הקש שבאמצעותו משתמשים באיום הנסיגות והחלוקה כדי לשמר את אשליית השליטה וההפרדה.
החידוש של שרגאי, אם כן, הוא בקריאה ליישומה המלא של גישת ניהול הסכסוך, הקנטוניזציה והמדיניות של הפרד ומשול הקיימת בשטחים, בירושלים המזרחית. אולם שלל הטיעונים שהוא מספק נגד חלוקת העיר אינו חדש או ייחודי לעיר הבירה; זהו אותו ויכוח ישן בתוך המרכז הפוליטי הישראלי בשאלת ייתכנותה של הפרדה פיזית מהפלסטינים. במהלך הסמוי הזה טמונה המשמעות האמיתית של הספר.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הצעתו היצירתית של שרגאי להקים מועצה אזורית חדשה לשכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר (כפר עקב וסמירמיס, מחנה הפליטים שועפט ושכונת דחיאת א-סלאם), אשר מאכלסות כיום קרוב לשליש מהאוכלוסיה הפלסטינית של העיר, בניגוד לנתון המינימליסטי המצויין בספר. הצעה זו מצליחה ליישב בין שני רצונות סותרים של המדיניות הישראלית העכשווית: הרצון "להפריש" את הפלסטינים, כלשונו של אריאל שרון בעת אישור תוואי הגדר בירושלים, משליטה אזרחית ישראלית, וחוסר הרצון לוותר על ריבונות ישראלית גם בשטחים שבהם היא קיימת על הנייר בלבד. כך "משחרר" שרגאי את ירושלים מ-100,000 פלסטינים מבלי לפגוע בריבונות הישראלית.
לדמיין את המרחב אחרת
אין לי ויכוח עם שרגאי על חוסר התוחלת של פנטזיית ההפרדה שמתחזקת הבורגנות הישראלית, אולם אני חולק על אלטרנטיבת נתניהו-בנט שהוא מציע. כיום נובטים רעיונות חדשים המבקשים לדמיין את המרחב אחרת: להיפרד מאשליית החלוקה מחד ולהפסיק את המדיניות הקולוניאליסטית של קנטוניזציה, הפרד ומשול ואי שוויון מאידך. זה האתגר הגדול העומד לפתחו של כל מי שמתיימר לקדם אלטרנטיבה שלטונית בישראל: לייצר מודל חדש שיהווה חלופה ישימה עבור שתי האוכלוסיות, אשר יחיו במרחב בשיתוף פעולה כזה או אחר. כאן בדיוק נכנס התפקיד המיוחד של ירושלים.
רק בסוף הספר מודה שרגאי שהוא מציע עוד מאותו דבר – ניהול הסכסוך. אולם תקוותו שניתן לקיים את המצב הזה לאורך זמן היא כוזבת. אנו נעים לקראת פיצוץ, משום שהפלסטינים בירושלים אינם תושבים שווי זכויות בעיר הולדתם. הם נדונו לסבל הזה בדיוק בשל תפיסתם של שרגאי ודומיו, הרואים בהם איום דמוגרפי וסכנה בטחונית. העיר ירושלים שאותה אוהב שרגאי היא מדומיינת. מירושלים האמיתית הוא מפחד.
ירושלים היא מרחב משותף הטומן בחובו הזדמנות. גם אם נבנה את החומה הגבוהה ביותר בינינו לבינם, בירושלים ניפגש תמיד – ישראלים ופלסטינים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, דתיים וחילונים. כולם חולקים מרחב אחד וסיפור אחד, וגישת ה"כולה שלי" דנה את הכל לחיות ולמות על חרבם. הריבונות החלקית של ישראל בירושלים היא הבעיה ולא הפתרון. רק אם תהפוך העיר לבירה משותפת יתקיים בה דבר הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."
הערה לסיום
שרגאי הוא עיתונאי רציני, וספרו הקודם, "הר המריבה", מצביע על יכולת מחקרית גבוהה. אולם הספר הנוכחי רצוף כשלים לוגיים ומתודיים והשימוש במקורות הוא בעייתי, לעיתים מניפולטיבי. עניין אחד הפריע לי במיוחד: שרגאי מתבסס על מומחים ישראלים בלבד לדת האסלאם, ונשען באופן אינטנסיבי על ארגונים בעלי סדר יום ימני הבולשים אחר העיתונות הערבית, כמו ממר"י ו"מבט לתקשורת הפלסטינית". גישתו של המחבר לחומר ראשוני בשפת המקור היא מוגבלת (אם בכלל קיימת), ונקודת מבטו על עניינים ערבים-מוסלמים בכלל ועל ערביי ירושלים בפרט היא עקיפה ומתֻווכת. בנסיבות אלה קשה להניח כי חוקר, כל חוקר, מבין היטב את שדה המחקר שלו. יש המצליחים להתגבר על חוסר ידיעת השפה הערבית באמצעות חשיפה למגוון גדול של מקורות משניים. אולם גם לצורך זה נדרשת הכרה במגבלת השפה והתיווך, סקרנות ונסיון כן להבין את מושא המחקר. אינני משוכנע שכל אלה מתקיימים בספר "אשליית החלוקה".
ברצוני להודות לאביב טטרסקי מעיר עמים וליַעַד בירן על הערותיהם המועילות.
