בחודש מאי האחרון החליט הרמטכ"ל לפרק את גדוד "חרב", גדוד חי"ר שחייליו הם בעיקר דרוזים, ולצדם צ'רקסים ומעט יהודים.
הגדוד הוקם בשנת 1974 כיורשו של יחידת המיעוטים שהחלה לפעול חודשים ספורים לאחר הקמת צה"ל. היקפה של היחידה גדל ופעילותה זכתה למשנה חשיבות בשנת 1956, כאשר מדינת ישראל הכירה בדרוזים כלאום נפרד מכלל הערבים במדינה והחילה עליהם את חוק גיוס חובה. המדינה ביקשה לעודד הזדהות של הדרוזים עם ישראל, אך לא פחות חשוב מכך עשתה זאת כחלק ממדיניות "הפרד ומשול" שלה בקרב האזרחים הערבים.
על פי גורמים בצה"ל, המטה הכללי החליט עתה לפרק את הגדוד ולשלב חיילים דרוזים בכלל המערכים והחילות בצבא כמענה לרצונם של הצעירים הדרוזים עצמם, ובעקבות ירידה משמעותית ברצונם של מתגייסים דרוזים לשרת בגדוד. תחת זאת, ניכרה עליה של ממש בבקשותיהם של מלש"בים דרוזים להשתבץ ביחידות הטרוגניות.
התגובות בקרב העדה הדרוזית בישראל להחלטה מעורבות. מחד, יש שרואים בכך הבעת אמון כלפי הדרוזים. הם מעריכים שפירוק הגדוד יקל על שילובם של חיילים דרוזים ביחידות מיוחדות, תהליך שניכר יותר ויותר בשנים האחרונות, ויתרום להשתלבותם בתפקידים בכירים בצה"ל. על התומכים נמנים גם מי שטוענים שכבר לפני שנים היה על צה"ל להפסיק את האפליה בין המתגייסים הדרוזים לבין עמיתיהם היהודים.
לעומתם, רבים אחרים, וביניהם מפקדים לשעבר בגדוד, מביעים התנגדות נחרצת לפירוקו. הם טוענים שההחלטה פוגעת באחד הסמלים המרכזיים של המורשת הדרוזית בישראל ושדווקא העובדה שהגדוד היה הומוגני או קרוב מאוד לכך עודדה גיוס של צעירים דרוזים. אלה ראו בגדוד "חממה" שסייעה להתאקלמותם בצה"ל, ואף להשתלבותם בחברה הישראלית לאחר תום שירותם הצבאי.
לוחמי גדוד חרב יוצאים מדרום לבנון לאחר מלחמת לבנון השניה (צילום: דן ברונפלד, דובר צה"ל)
עם פרסום ההחלטה בדבר פירוקו של גדוד "חרב" הודיע שר הביטחון כי המדינה מחויבת "לפעול לשילובם המלא של מיעוטים בחברה הישראלית". ראשית, יש להזכיר כי זוהי זכות בסיסית המוקנית לכל אזרחי המדינה ואינה תלויה במילוי חובות. שנית, אם המדינה מבקשת להעניק לדרוזים יחס מיוחד בהקשר זה, פירוק הגדוד צריך להיות צעד אחד מתוך שורה של פעולות שתנקוט הממשלה לשילובם המלא של הדרוזים בחברה הישראלית.
במישור הצבאי יהיה עליה לשלב את בני העדה במגוון היחידות הצבאיות, ובכלל זה ביחידות עילית ובפיקוד הבכיר. במישור האזרחי נדרשים צעדים בתחומים רבים ומגוונים. ראשית, הקצאת משאבים לחיזוק הרשויות המקומיות ביישובים הדרוזים ופעולות אחרות למען אותה מטרה. למשל, עדכון של תכניות מתאר כולל הרחבה שלהן, ברוח המלצותיו של צוות 120 הימים, שהוקם לטיפול בבעיות הדיור בקרב האוכלוסייה הערבית כולה. הקצאת התקציבים והטיפול בתכניות המתאר יאפשרו בנייה ופיתוח לא רק לצרכים המתבקשים בתחום הדיור אלא גם לצרכי חינוך ותעסוקה (בין היתר, בניית אזורי תעשיה).
בנוסף לפיתוח מקומות ומקורות תעסוקה טוב תעשה המדינה אם תפעל לקליטה של דרוזים במגוון של משרות בשירות המדינה ובדירקטוריונים, תחום המתאפיין בחוסר ייצוג הולם של כלל האזרחים הערבים והדרוזים בתוכם. ממשלות ישראל כבר הכירו בכך, ומן הראוי שההחלטות הרבות שהתקבלו תמומשנה בשטח.
