נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, הוביל את הפלסטינים לשורה של ויתורים, ביניהם נכונות להקים מדינה פלסטינית על 22 אחוז בלבד משטח פלסטין/ארץ ישראל ההיסטורית ונכונות לחילופי שטחים תמורת גושי ההתנחלויות. הוא אימץ את היוזמה הסעודית/הערבית, שאחד מסעיפיה כולל ויתר על זכות השיבה. עוד בשנות התשעים הטיף להפסקת המאבק המזוין בטענה כי יפגע בפלסטינים, ואחרי מינויו לנשיא הצליח לגבור על הקו הנצי של ותיקי המהפכה ולהפסיק את טרור המתאבדים. תחת זאת הטמיע את תפיסת המאבק העממי בשטח והמו"מ המדיני מחוצה לו, תוך הסתמכות על הקהילה הבין-לאומית.
כל זה לא הועיל לו מול נתניהו, אשר הצליח להטמיע בתודעתם של ישראלים רבים מאוד כי אבו מאזן אינו פרטנר לשלום אלא אויב מסוכן ומסית לטרור. מאז תחילת שלטון הליכוד בראשות נתניהו התייאש אבו מאזן מהאפשרות לקיים משא ומתן מדיני רציני עם ממשלת ישראל, והוא אינו מאמין ולו למילה אחת מקריאותיו המזדמנות של נתניהו לחידוש המו"מ.
נשיא הרשות הפלסטינית שרוי במצוקה אמתית: הוא מאוכזב, מושפל, מיואש ומתוסכל. בני עמו רואים בו מנהיג חלש, עושה דברה של אמריקה וישראל ומשתף פעולה עם ישראל. מחנות הפליטים בגדה המערבית הפכו למובלעות אקס-טריטוריאליות עבור כוחות הבטחון הפלסטינים. חמאס נותר יריב קשה, אם לא אויב, והנשיא איבד תקווה לפיוס עם ח'אלד משעל וחבר מרעיו בעזה.
מעט הלגיטימציה הפנים-פלסטינית לשלטונו של אבו מאזן היא מהביורוקרטיה, "מקבלי המשכורות", שאמונם בנשיא תלוי בסדירות משכורתם החודשית. המצב הכלכלי בשטחים בכי רע, והחברה הפלסטינית מפולגת. הישות הפלסטינית בגדה המערבית מפוצלת לשמונה קנטונים הפרוסים ברחבי שטחי איי. ארבע מאות אלף מתנחלים מתגוררים ביניהם אך בנתק מוחלט מהם.
העולם עסוק בדאע"ש, באיראן ובנדידת העמים הערבים לאירופה. אין עוד דורש בשלום הפלסטינים. האמריקאים מתעלמים מהנשיא ומפרים את הבטחותיהם לו בזמן שהם מאיצים בו להמשיך במלחמתו בטרור. ישראל נהנית משיתוף פעולה בטחוני פורה עמו, אולם בה בעת מזלזלת בו ומאשימה אותו בתמיכה בטרור. האירופאים מלטפים אותו במילים יפות, בגינויים לישראל ובמענקים כספיים, אך הוא יודע שכוחם המדיני מוגבל. שליטי מדינות ערב עסוקים בביצור שלטונם לנוכח האתגרים הגוברים בפנים ובחוץ.
ספק אם אבו מאזן עדיין מאמין כי חזון המדינה הפלסטינית בגבולות 1967 ובירתה בירושלים הוא יעד ריאלי. הצהרתו לפני כחודש על כוונתו לפרוש מהנהגת אש"ף והנהגת הרשות הפלסטינית לא הפתיעה: היא משקפת היטב את מצבו הבלתי אפשרי.
עם זאת, אבו מאזן הוא אחרון הנפילים מדור המייסדים של ארגון פתח בשנות החמישים ומחדשי הלאומיות הפלסטינית. הוא נושא באחריות היסטורית לבני עמו, ולכן קשה לתאר כי יוותר על המאבק.
למרות אזלת ידן של הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב, הן מכירות בלגיטימציה של אבו מאזן והרשות הפלסטינית. הדבר מאפשר לו להיאבק בלגיטימציה של הכיבוש ומעניק לו פתח תקווה לכיפוף האמריקאים, השחקן הבין-לאומי המרכזי בסכסוך, או לעקיפתם. לכן הצהרותיו וה"צעדים המפתיעים" שינקוט לא יפורסמו בנאום לבני עמו אלא בעצרת הכללית של האו"ם, באזני קהל תומכיו בקהילה הבין-לאומית.
קשה להאמין כי אבו מאזן יהיה מוכן לוותר על ההישגים של הלאומיות הפלסטינית שהוא אישית נאבק למענם כל חייו. לכן סביר להניח שהוא לא ישבור את הכלים: הוא לא יודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ולא "יחזיר לישראל את המפתחות". גם צעדי ייאוש אישיים, בראשם התפטרות, לא צפויים להיכלל בנאומו. אולם הוא עשוי להכריז על החלטה לחדול מכיבוד סעיפי היסוד של הסכמי אוסלו וביטול כל ההסכמים עם ישראל, ובראשם התיאום הבטחוני עמה. לכך רמזו, בין היתר, בכירי אש"ף נביל שעת' וסלאח רא'פת.
בשטח ממשיכים היחסים בין שני הצדדים להתדרדר. השנאה וחוסר האמון ביניהם חוצים רף חדש מדי יום, ומלחמת הדת בהר הבית/אל-אקצא מבעירה את ירושלים. בישראל ובשטחים נעלם שיח השלום והמילים "דיאלוג" ו"משא ומתן" הפכו לגנאי. בקרב האליטות הפלסטיניות מודגשים יותר ויותר נצחונה של הדמוקרטיה וחתירה להקמת מדינה דו-לאומית דמוקרטית בין הים לנהר.
נתניהו וממשלתו לא הציגו עד כה תכנית שתענה על האתגרים האסטרטגים הניצבים בפני מדינת ישראל בהקשר הישראלי-פלסטיני. מה שיש הם דיבורים על בניה בהתנחלויות, על אבנים ובקבוקי תבערה (נשק קטלני לכל הדעות), על טרור ועל הסתה, ועל כוח ועוד הרבה כוח למיגור הטרור. מכל אלה יש למכביר, ומהשלום אין דבר.
