הפלסטינים ומנהיגים מוסלמים בעולם מדגישים את התנגדותם להסדרים אשר יאפשרו פולחן יהודי בהר הבית/אל-אקצא, ומנמקים את גל האלימות האחרון בכוונתה של ממשלת נתניהו לעשות זאת. קולות הקוראים להנהגת הסדרי חלוקה בהר הבית, בדומה לנהוג במערת המכפלה בחברון, נשמעים אכן לא רק מחוגי נאמני הר הבית אלא גם משרים בממשלה כמו אורי אריאל ומירי רגב ומחברי כנסת במפלגות הימין. נשאלת השאלה האם הפלסטינים, ומוסלמים בכלל, יסכימו אי פעם להסדרים שיאפשרו פולחן יהודי במתחם המקודש.
מקומות מקודשים הם חלק ממהותה של חברה אנושית. לכל דת יש מקומות כאלה, ובתוכם המקום הנחשב למקודש ביותר. מקום זה מגלם מיתוס של התגלות אלוהית, מין אַקְסִיס מוּנְדִי – ציר המחבר בין עולמות עליונים ותחתונים, שסביבו חגים העולם וחייו של אדם. כזו היא אבן הכַּעְבַּה במכה, הר גריזים בשומרון, הר פוג'י ביפן, סלע Uluru באוסטרליה, מקדש Venkateshwara בהודו וגם אל-אקצא/הר הבית בירושלים. מקומות כאלה אינם מצריכים "הוכחות" היסטוריות משם שהם עניין של אמונה. בעיני המאמינים הם טאבו שכל פגיעה בו היא בחזקת ייהרג ובל יעבור.
מקומות מקודשים מסייעים לתרגם רעיונות דתיים לפעולה פוליטית, בייחוד בעת סכסוך בלתי-נשלט. הם משאב רב ערך עבור שחקנים פוליטיים המגייסים אמונה ומושגים דתיים לטובת מאבק לאומי. כאשר השיח הדתי נמהל בשיח הלאומי הופכים ערכי הדת וסמליה לחלק מהמארג של הזהות הקיבוצית, כך שגם מי שאינו אדוק נרתם למאבק למען הסמלים הדתיים ואינו ממהר להתפשר עליהם.
"אקסיס מונדי" המקודש לשתי דתות בו-זמנית הוא מקור לחיכוכים ושפיכות דמים, משום שקדושה היא מושג שאינו ניתן לחלוקה. המאמינים אינם מוכנים לחלוק את המקום עם זולתם, להמירו במקום אחר, לסחור בו או להתפשר עליו, אף לא להכיר בנרטיב של מאמינים אחרים לגביו כלגיטימי. עימות על מקום כזה הוא טוטאלי הן במישור דתי הן במישור הלאומי; הדרך היחידה לשותפות בו היא בכפיה חד-צדדית ובכוח הזרוע, כפי שקיים למשל במערת המכפלה. יציאה של כוחות צה"ל ממתחם המערה תוביל להתנגשויות ולשפיכות דמים.
הר הבית/אל-אקצא הוא "אקסיס מונדי" ליהודים ולמוסלמים. היהדות מייחסת לאבן השתיה במקום את יסודו של עולם, מקום בריאתו של אדם הראשון ומיקומו של קודש הקודשים. האסלאם מייחס לסלע הקדוש את מקום עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה ומחשיב את אל-אקצא למקום השלישי בקדושתו לדת. יהודים נוטים לדחות את קדושת אל-אקצא למוסלמים וטוענים כי סיפור הקוראן הוא אגדה וכי ירושלים לא נזכרת כלל בקוראן. מוסלמים לא מכחישים את קיומו של בית המקדש, אולם לטענתם הוא לא היה באל-אקצא.
כיבוש ירושלים בשנת 1967 היה השפלה צורבת לפלסטינים ולמוסלמים בגין נפילתו של אל-אקצא בשליטה ישראלית. מי שהבין יותר מכל את משמעות התבוסה הדתית לאסלאם היה שר הבטחון משה דיין, שהחליט מיד לאחר המלחמה כי דגל ישראל לא יונף על המסגד וקבע את ההסדר שהפך מאז לסטטוס-קוו-אנטה: ניהול המסגד יוותר בידי המוסלמים, הבטחון בידיה של ישראל. בנוסף אישר דיין ליהודים לבקר בהר ובלבד שלא יתפללו בו. חכמתו סייעה לייצובה של רגיעה יחסית בהר הבית/אל-אקצא, וגלי האלימות הספורים שידע המקום (בשנת 1980 ובפתיחת מנהרת הכותל בשנת 1996, למשל) הסתיימו בדרך כלל בשיבה לסטטוס-קוו של 1967. אלא שבשנים האחרונות ערערה ההקצנה היהודית והמוסלמית את הסטטוס-קוו בהר הבית. מהצד היהודי הגיעו הדברים כדי דרישה לחלק את הר הבית בין יהודים למוסלמים, ומהצד המוסלמי ניכרה החריגה לא רק ברמת האלימות אלא גם בתביעה לאסור כל נוכחות של יהודים במקום.
אחת הדרכים לסיים את גל האלימות הנוכחי היא שיבה לסטטוס-קוו שקבע דיין ואף מניעת כניסה של כוחות משטרה ומג"ב למסגדים. ממשלת ישראל תצטרך להוכיח את רצינותה בעניין זה לא בהצהרות בלבד אלא גם בנקיטת צעדים נגד המנהיגים והפעילים בימין החותרים תחת הסטטוס-קוו. נאמני הר הבית הם עדיין מיעוט, שבהתנהגותו הקיצונית עלול לדרדר את אלימות האבנים ובקבוקי התבערה להרג המוני באמצעות טרור מתאבדים שחווינו ברחבי הארץ כולה בתקופת אינתיפאדת אל-אקצא.
