מה שנדמה כריקוד טנגו טראגי בין סכינאים ויורים אינו אלא תמונה המשובשת בזדון על ידי מכונת תקשורת מגוייסת, המנסה לשווק לציבור את השיח הממסדי בדבר גל חדש של טרור פלסטיני.
הרוב המוחלט של הסכינאות הוא מעשה ידיהם של אינדיבידואלים ללא רקע ארגוני כלשהו. המעשים האלה ראויים לכל גינוי, אולם אינם יכולים להיקרא טרור משום שאינם מבוצעים בשם מטרה פוליטית או אידיאולוגיה. אלה הן פעולות אלימות שתוצאותיהן טראגיות לנדקר ולדוקר עצמו, שברוב המקרים נורה ונהרג.
רוב הארגונים הפלסטינים, ובראשם הרשות הפלסטינית, הביעו התנגדות להסלמה או לכל הפחות את אי-רצונם בה. בשונה ממקרים קודמים, אף ארגון לא נטל אחריות על מקרה דקירה; עובדה זו נובעת משינוי עמוק בתפיסה הפלסטינית את הסכסוך ואת הדרכים לפתרו. ברור, לצד זאת, כי השחקנים הפלסטיניים המרכזיים מטילים את מלוא האחריות על ממשלת נתניהו, שיזמה את ההסלמה בכיפת הסלע מתוך רצון לשבש את הופעתו של אבו מאזן באו"ם ועתה אינה מצליחה להרגיע את השטח שהבעירה.
ממשלת ישראל והשיח בתקשורת הממסדית מתייחסים לסכינאות כפעולה ומתעלמים מכך שמדובר בתגובה ישירה לכיבוש מתמשך, תוצאה של העדר תקווה וכבוד אנושי לפלסטינים, כעם וכאינדיבידואלים. האירועים הולידו מסע ארצי נגד הציבור הערבי בישראל, הכולל מעצרים נרחבים של משתתפים בפעילות מחאה לגיטימית, מעצרי מנע והגבלות תנועה. נפתח ציד מכשפות נגד מגיבים וכותבים ברשתות החברתיות ונגד התנועה האסלאמית. בישראל משתררת עתה אווירה עכורה ואפלה הגובלת בפאשיזם, ומשפטי השדה, כמו שראינו בעפולה ובדימונה, הופכים את המרחב הציבורי לאזורי רפאים עבור יהודים וערבים.
עיבוד תמונה: עמיר שיבי
ההתדרדרות הצפויה לחלוטין ביחסי יהודים וערבים וישראלים ופלסטינים תופסת את ממשלת הימין בהפתעה גמורה. מסתבר שאסטרטגיות "ניהול הסכסוך" וה"שלום הכלכלי" שנתניהו הציע כאלטרנטיבה למתווה אוסלו אינן מחזיקות מים. ממשלת הימין מגלה בתדהמה כי לפלסטינים יש כבוד לאומי ואנושי ולא רק צרכי תנועה וכלכלה, ושאיפותיהם וחלומותיהם אינם מצטמצמים לכדי אשרת כניסה לעבודת בניין בישראל. הפלסטינים, ככל שיישמע הדבר משונה, אינם שונים מבני אדם רגילים: הם לא מוכנים למחול לעד על כבודם, ומוכנים לפעול מתוך ייאוש או, כפי שהם רואים זאת, מתוך גבורה, גם אם התוצאה טראגית. אולם אולי קשה לצפות מכובש להבין שגם לנכבש יש כבוד אנושי ושאיפה לאומית.
מאז פרוץ המהפכות הערביות נשבו ממשלת ישראל והציבור הישראלי בתפיסה כי הכאוס במזרח התיכון ישכיח את השאלה הפלסטינית וכי הרשות הפלסטינית תיאלץ להסכין עם המשך הכיבוש. בשנים האחרונות טפחה המציאות שוב ושוב בפניו של כל מי שקנה את סיפורי הבדים הללו. מתברר כי ממשלת הימין, ביהירותה ובגזענותה, מתנהלת ככל משטר אחר במזרח התיכון: היא מרוקנת את הפוליטיקה מתוכן, מחסלת כל הזדמנות אפשרית להידבר עם היריב, יורה בכל תקווה ומתעללת בגופתו של רעיון השלום, ההסדר והפשרה. בדומה למשטרים אחרים באזור מלבה ממשלת ישראל את הפחד והאימה, מערערת את תחושת הביטחון הציבורי והאישי וממנפת באמצעותם את גל הפאשיזם הגואה ומכלה כל חלקה טובה.
חוששני כי אנו צועדים אל נקודת אל-חזור של התלקחות איומה שממשלת ישראל אולי לא רוצה בה אולם עושה את כל הטעויות המוליכות אליה, בזמן שאבו מאזן והרשות הפלסטינית פועלים ככל יכולתם כדי למנוע אותה. כמה אבסורד יש בהתגייסותו של הנכבש להציל את הכובש מעצמו! אולי נזכיר כאן את פאולו פריירה, פילוסוף החינוך הברזילאי, שטען כבר בחצי הראשון של המאה הקודמת כי המדוכא נדרש לשחרר מהדיכוי לא רק את מדכאו את גם את עצמו.