בסוף השבוע שעבר פרסמו שני מכוני מידע ומעקב אחר התקשורת הערבית והפלסטינית, "ממר"י" ו"מבט לתקשורת הפלסטינית", ידיעה אודות הורים עזתים שהחליטו לכנות את בנם שזה עתה נולד "הסכין של ירושלים", לאות סולידריות עם ה"אינתיפאדה השלישית" המתחוללת ברחובות ישראל והשטחים.
"מבט לתקשורת הפלסטינית" פרסם ידיעה קצרה בנושא בעברית ובאנגלית. תחת הכותרת "תינוק פלסטיני נקרא בשם 'סכין ירושלים' " כתב איתמר מרכוס, מנהל המכון ומייסדו, כי בדף הפייסבוק של פתח צוין כי מדובר בתינוקת, אולם הדגיש בחשיבות כי "בתעודת הלידה המופיעה בפוסט כתוב בבירור שהתינוק הוא זכר". ממר"י פרסמו את הידיעה כסרטון וידאו, שתורגם לאנגלית בלבד, ובו מספר האב כי כינה את בנו הרך בשם זה לאות הזדהות עם האינתיפאדה השלישית, אינתיפאדת הסכינים, בגדה המערבית ובירושלים, "גם אם הדבר לא ימצא חן בעיני הרבה אנשים". חברו של האב מתוודה בסרטון כי הרעיון שלו וכי העלה אותו משום שחשב שיזכה להדים רבים ברשתות החברתיות.
תמונת המציאות, כמובן, מורכבת יותר. בסרטון המקורי והמלא, של רשת אל-וטן הפלסטינית, מוצג גם מה שממר"י בחרו להשמיט מהסיפור. בין היתר אומר האב כי עשה זאת "גם אם הרבה אנשים יתנגדו וגם אם לא יסכימו לכך במשרד הפנים או כאן, זה לא משנה". משרד הפנים בעזה, יש להזכיר, נמצא בשליטת חמאס. כאשר חבריו הציעו לו את השם, מספר האב, "בהתחלה היססתי. היססתי. בסופו של דבר, מה פתאום 'סכין'?". אולם בסופו של דבר מצא חן בעיניו הרעיון והשם המהפכני. בכתבת אל-וטן אף מספר האב כי הרעיון לא התקבל באהדה במשפחתו אולם הוא עמד על כך. רעייתו מספרת, אכן, כי "בעלי קרא לילד 'סכין ירושלים' ".
תמונת המציאות הופכת מורכבת עוד יותר כאשר בוחנים את התגובות בעזה, בשטחים ובעולם הערבי לידיעה על התינוק "סכין ירושלים". חיפוש פשוט בפייסבוק, למשל, מעלה מאות רבות של שיתופים ואלפים רבים של תגובות. לצד תגובות אוהדות, גולשות וגולשים רבים מאוד מביעים זעזוע, סבורים כי ההורים עוללו לבנם עוול גדול ומביעים צער רב על הגורל הצפוי לילד האומלל מסביבתו. גולשים וגולשות רבות טוענים כי מדובר בטמטום ואווילות שלא יתוארו, שואלים מדוע בחרו לילד שם כל כך מעוות במקום השמות היפים המקובלים בדת האסלאם ובתרבות הערבית, ומקוננים על האופן שבו הורים אהבלים וחסרי אחריות מתרברבים ב"פטריוטיות" שלהם. רבים מתבדחים על חשבון ההורים והתינוק ומעירים באירוניה כי ישראל בוודאי תשקשק מפחד למראה "סכין ירושלים" כאשר יגדל, ומכל מקום אין ספק כי אדם בשם זה שיעבור במחסום ייעצר מיד.
בין התגובות הפופולריות ביותר ניתן למצוא את אסראא אבראהים, שכתבה: "הוא היה יכול לקרוא לה סתם ירושלים, בלי סכין. כל ההתלהבות הזו מיותרת. שיקרא לה גרזן וזהו". את מחמד אבו עלאן, שהעיר: "מה יהיה מצבו הנפשי של הילד מחר, כשילדים קטנים יסתלבטו על שמו? פטריוטיות היא חובה, אבל לא על חשבון משהו אחר! לילד יהיה תסביך פסיכולוגי בעתיד". מזרח ירושלמים וכן עזתים רבים, מהעיר עצמה וממחנות הפליטים שבסביבתה, מתחו גם הם ביקורת קשה על האב והביעו את רחמיהם על התינוק. "מעליש", כותבת עביר אם מחמד, "עם כל הכבוד שלי לאינתיפאדה המכובדת שלנו, זה טמטום. שיקרא לו ירושלים, אבל סכין? זה כבד. ח'לס, תגידו לו שהוא עשה את הרעש התקשורתי שלו, עכשיו שיילך וישנה את השם". ביסאן מחמד מרפיח חותמת: "איזה אהבל. מה ייצא לו מזה שהוא מתסבך את הבן שלו עם השם הזה, רק כדי שיגידו עליו 'גיבור'. מטורללים האנשים, בחיי".
בעבודה פשוטה ומהירה היו יכולים מבט לתקשורת הפלסטינית וממר"י לספר את הסיפור המלא, בהקשרו הרחב. כך היה מוצג לב לבו של העניין: לא "אב קרא לבנו סכין ירושלים", אלא "פלסטינים מבקרים קשות עזתי שקרא לבנו סכין ירושלים". עבודה מסוג כזה אינה רק נחוצה אלא גם מתבקשת מכל מכון מידע המכבד את עצמו ואת קהל היעד שלו, שלפחות במקרה של ממר"י היא התקשורת הישראלית כולה, ובמקרה של מבט לתקשורת הפלסטינית גם עובדים בכירים במשרד החוץ, שזכו לאחרונה לשמוע הרצאה מיוחדת של מרכוס על ה"הסתה הפלסטינית".
הוצאת דברים מהקשרם מאפיינת פעילות תעמולה ולא עבודת מחקר. כאשר מכון שמתפאר בסיסמא "להכיר את השכנים כדי לעשות שלום" נוהג כך — ולא בפעם הראשונה וגם לא השניה ולא השלישית — הדבר אינו רק מצער אלא גם מחפיר, משום שהוא משתתף בפועל ביצירת דימוי מעוות ומסולף של החברה הערבית-פלסטינית. כך עושים לא שלום אלא מלחמה.
