לא ידוע עד כה אם חבילת הפיתוח לחברה הערבית-פלסטינית בישראל היא אכן בסך 15 מיליארד שקל, כפי שהתפאר ראש הממשלה ביום ההחלטה, או סכום קטן הרבה יותר, כפי שטוענים מתנגדים וספקנים בחברה הערבית. מה שידוע הוא כי צוותים מקצועיים ממשרדי ממשלה רבים הם אלה שכמעט אנסו את הממשלה לקבל את ההחלטה האסטרטגית הזו, בגיבוי של השרה גילה גמליאל שסמכה את ידה על הערכותיהם של הצוותים והמלצותיהם.
הדרג המקצועי השתכנע כי מדיניות האפליה ארוכת השנים נגד החברה הערבית היא גרועה, וכי דרוש שינוי כמותי (היקף חבילת הפיתוח) ואיכותי (שינוי קריטריונים ומנגנוני הקצאה) כדי להביא את מדינת ישראל כולה לצמיחה, למלחמה בעוני ולסגירת פערים. לראשונה אי פעם הוכנה החבילה בתיאום עם נציגי החברה הערבית ובהתייעצות עמם, ובשיחות שקיימתי עמם הם נשמעו לי שבעי רצון ומעודדים מהמהלך הרציני, המכבד וההיסטורי.
עד כה נראה הדבר כסיפור הצלחה עבור כל המעורבים וכפתח של תקווה ביחסה של המדינה אל המיעוט הערבי-פלסטיני לאחר עשורים של אפליה והדרה שיטתית. הדבר אף נראה מוזר במקצת לאור הגזענות הגואה וההסתה הכמעט יום-יומית נגד החברה הערבית ונציגיה. אולם המתח הזה בין הלך הרוחות הכללי לבין העקרונות העומדים בבסיס החבילה הוא זה שמסביר את המפנה בעלילה.
שבוע לאחר החלטת הממשלה התפרסמו ידיעות אודות רתיעתו של ראש הממשלה מהחבילה. שבוע לאחר מכן התפרסמו שמועות שעל פיהן היקפה האמיתי של החבילה אינו עולה על מיליארדים ספורים. לאחר מכן פורסם כי ראש הממשלה הטיל על שני שרים הנאמנים לו, זאב אלקין ויריב לוין, לפקח על תהליך היישום. שני השרים הללו, שאינם ידועים בחיבתם היתרה לחברה הערבית בישראל או לעקרונות הדמוקרטיה האזרחית, מיהרו להודיע על המלצתם להתנות את הסיוע ליישובים הערבים בהוכחת נאמנותם, למשל בהקפדה יתרה על חוקי התכנון והבניה וקבלת חובת השירות הלאומי לצעירים וצעירות ערביות.
התגובות לא איחרו לבוא. נציגי המיעוט הערבי דחו בשאט נפש את הכוונות הרגרסיביות של ראש הממשלה ואת ההתניות שהתפרסמו. הם עומדים על כך שהחבילה כולה אינה מעשה צדקה מצד הממשלה או העומד בראשה, אלא זכות של האזרח ושל היישוב הערבי. זהו חלק מחוב גדול יותר של הממשלה כלפי אזרחיה הערבים לאחר שנים של הזנחה, אפליה בחלוקת משאבים ציבוריים והדרה כלכלית ופוליטית. למיעוט בישראל עומדת הזכות לפתח את יישוביו, לחולל צמיחה ולהשתוות לאזרחים היהודים במדינה. נציגי המיעוט הערבי מזכירים כי הדרג המקצועי הוא זה שקבע כי חבילת הפיתוח חיונית לכלכלת המדינה, וכי ארגון ה-OECD רואה בשוויון לאזרחים הערבים בישראל תנאי להמשך חברותה של ישראל בארגון ועוקב אחר ביצועי הממשלה בתחום זה.
הנסיגה המסתמנת של ראש הממשלה ושל גורמים מהדרג הפוליטי מחבילת הפיתוח אינה סוף פסוק. ידו של הדרג המקצועי עשויה להיות על העליונה, מה שיוביל לפיתוח החברה הערבית בישראל ולצמיחה כללית במשק ויפיג בהדרגה את המתח והאווירה העכורה בין יהודים לערבים על רקע המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אולם אם יכשיל הדרג הפוליטי את המהלך התוצאה עלולה להאיץ את העימות בין ממשלת הימין לבין המיעוט הערבי.
הערבים בישראל אינם יכולים להמתין עד אין קץ לפיתוח חברתם וכלכלתם. הם משוועים לצמצום פערים מול החברה היהודית בתשתיות, תעסוקה וחינוך ולצמצום העוני ומאבק באלימות הגואה. נציגיו של המיעוט לא יוכלו להיכנע לתכתיבים או לאיומים, והם עשויים לצאת למאבק אזרחי שהממשלה לא תוכל לטאטא מתחת לשטיח. זאת בייחוד אם המנהיגות הערבית במדינה תערב גורמים בין-לאומיים, כמו ה-OECD או האיחוד האירופי (שמעמדה של ישראל בו אינו שפיר ממילא), במתרחש.
בעבר רווחה בדרג המקצועי בממשלת ישראל הסברה כי גם אם תתקבלנה החלטות להסרת מערך החסמים העומד בפני החברה הערבית במדינה, יש בדרגי הביצוע מי שעשוי להכשילן. כעת התהפכו היוצרות, והדרג המקצועי חושש שדווקא הדרג הפוליטי יטרפד את החבילה שהוכנה במשך חודשים ארוכים של מאמץ והתגייסות ראויה לציון. אם הדבר אכן יתרחש, התגובה בקרב חברי הכנסת הערבים עלולה להגיע כדי פרישה מבית המחוקקים.
אפשרות זו עולה בהתמדה בקבוצות חשיבה אסטרטגית של הציבור הערבי בישראל, כאקט של מאבק אזרחי להבטחת ולו מעט מן המשאבים הציבוריים המגיעים לערבים בדין ולשמירה על כבודם הקולקטיבי. אחד ממנהיגי הציבור הערבי בישראל אף אמר לי: "נכון, יש לנו צרכים יום-יומיים חשובים, אולם לכל קהילה אמור להיות גם כבוד עצמי, והוא לפעמים חשוב יותר". את הדבר הזה כנראה לא מבינים בממשלת הימין.
