זרמים קיצונים ומיליטנטים באסלאם רואים ב"אחר" כופר ומשחית. הם מדגישים כי דת האסלאם, מיסודה, משתיתה את היחסים בין מאמיניה לבין זולתם על עוינות, איבה ומלחמה, במטרה להפיץ את האמונה המונותאיסטית הטהורה בדמותו של האסלאם.
חכמי הלכה מן הזרם המרכזי באסלאם (וַסַטִיַּה) מרימים, לפחות מתחילת האלף הנוכחי, קול זעקה נגד הגישה הזו. בפסיקות שראו אור לאחר פיגועי הטרור ב-9/11 הם הדגישו כי מיום היוולדו קיבל על עצמו האסלאם להגן על "עמי הספר" המחזיקים באמונה המונותיאיסטית, ולהתייחס באופן אנושי ואכפתי לעמים אחרים. את הסימוכין לכך אפשר לשאוב מהקוראן, אך גם מההיסטוריה המוסלמית. אף שגם הוגים ווסטים תומכים ברעיון עשיית הנפשות לאסלאם (דַעְוַה), הם מבהירים כי עליה להיות בדרכי נועם ושכנוע ולא בהשלטת הגמוניה וכפייה, בבחינת "לַא אִכְּרַאהַ פי א-דִּין": אין כפייה בדת.
חכמי הלכה ווסטים הזכירו כי לרוב התקיימו יחסים טובים בין מוסלמים לנוצרים וליהודים שהיו תחת שלטון מוסלמי או מחוצה לו. אם שררו יחסי שלום בין שני הצדדים, חובה על המוסלמים לשמור עליהם. מותר ללחום בנוצרים וביהודים אם הם פתחו באלימות כלפי מוסלמים, אולם גם אז מוטלת על המוסלמים חובה לחפש רמזים וסימנים מעידים לכך שפניו של התוקפן לרגיעה או לשלום. כך או אחרת, פוסקים ווסטים הדגישו כי הקוראן קורא לדיאלוג בין דתות ולסובלנות בין-דתית בכל עת.
המחשבה הווסטית מבהירה כי בקוראן או בחדית' (דבריהם והלכותיהם של הנביא וחבריו), שני מקורות הפסיקה המוסכמים על כל מוסלמי באשר הוא, אין כל זכר לחלוקה הדיכוטומית של העולם בין דאר אל-אסלאם (שטח בשליטה מוסלמית) לדאר אל-חרב (שטח בשלטון לא מוסלמי שבו יש להילחם). ישנם היסטוריונים המציינים כי חלוקה כזו התקיימה למעשה בתקופות שונות, בעיקר בעידן הכיבושים הנרחבים של ראשית האסלאם, אולם הוגים ווסטים הדגישו לאחר פיגועי התאומים כי לְהלכה אין חלוקה כזו בדת האסלאם. הם טענו כי במקום דאר אל-חרב ישנו דאר אל-עהד (חוזה) או דאר א-סֻּלְח (הסכם), שבהם נכללות מדינות שעמן יש לכונן יחסים דיפלומטיים. אי-רגיעה או לוחמה יכולה להיות מצב זמני בלבד שחייב להיפתר בהסדרה. יתר על כן, מטרת האסלאם איננה לכבוש את השטחים שבשליטת זולתו ולאסלם אותם, אלא להשתתף בייצוב המערכת הבין-לאומית. לפי תפיסה זו, מעגלי דאר אל-אסלאם ודאר אל-עהד הם שחקנים שווים ולגיטימיים במערכת הבין-לאומית.
פסיקות הלכה ווסטיות שפורסמו לאחר פיגועי ה-11/9 גינו את מעשי הטרור והאלימות, והוזכר בהן כי האסלאם מעודד צדק בין מאמיניו לבין זולתם על בסיס השוויון בפני הבורא. כן נטען כי על פי האסלאם אין להילחם במדינות לא-מוסלמיות שעמן נחתמו הסכמים מדיניים. הסכמים אלה יש לכבד, משום שהאל לא יתיר לאדם להיכנס בשערי גן העדן אם פגע במישהו שעמו כרת הסכם שלום. גם בזמן מלחמה, הזכירו פוסקים, נאסר על מוסלמים להרוג נשים, ילדים וקשישים, לכרות עצים ולפגוע ביבולי הטבע. בפסיקות הללו הסתתר מסר דו-משמעי: מחד, היחסים בין ה"אחר" לבין המוסלמי הושתתו על חוזים והגורם הדתי נמחק מהם. מאידך, ליחסים הבין-לאומיים ניתן צידוק תיאולוגי, והחוזים הושענו על הרעיון הדתי של שכר ועונש: גן עדן למקיימים אותם, גיהנום למפרים אותם.
עם זאת, בזרם הווסטי רווחת דחיה של כל התערבות חיצונית במזרח התיכון. חכמי הלכה, בהם קרדאווי, מצדדים לפרקים במאבק חמוש, לרבות פיגועי טרור, בישראל ובכוחות מערביים הנמצאים במדינות ערביות. קרדאווי, למשל, סבור כי זו הדרך היחידה העומדת בפני מוסלמים להיאבק בהתפשטות המערב לתוך שטחי האסלאם.
אולם גם בהקשר זה אין הסכמה פנימית בקרב הווסטים ביחס לטרור, משום שיש הרואים בו הפרה של קונצנזוס היסטורי על איסור מוחלט על התאבדות. פוסקי הלכה רבים, ביניהם מוחמד סייד א-טנטאווי, ראש אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, שותפים לעמדה זו. כך או אחרת, שני הקטבים בזרם הווסטי, אל קרדאווי ומתנגדיו, מתחו ביקורת על פעולות התאבדות המוניות בעקבות ה-9/11, מהנימוקים שתוארו לעיל.
