נשאת מלחם, הצעיר הערבי-הישראלי שביצע את הפיגוע בפאב "הסמטה" בתל אביב, העלה שוב לסדר היום הישראלי שתי סוגיות: האחת, המאבק הבין-דורי שמתחולל בתוך החברה הערבית בישראל בין "דור השחוקים" ו"הדור הזקוף". השנייה, שאלת נאמנותה של קבוצת המיעוט למדינת הלאום של קבוצת הרוב היהודי ההגמונית.
דור השחוקים, ילידי שנות ה-50 עד ה-70, לא הצליח ליצור שינוי מהפכני במעמדה הלאומי והאזרחי של קבוצת המיעוט הערבי, נשחק והפך לבלתי רלוונטי. הדור הזקוף, ילידי שנות ה-80 וה-90, מודע לגודלה המשמעותי של החברה הערבית ביחס לאוכלוסיה היהודית, מבקר את הוריו על פייסנותם ויוצא למאבק נחוש למימוש זכויותיו.
סוגיית ה"נאמנות הכפולה", האזרחית והלאומית, של קבוצות מיעוט, היא דילמה רווחת במדינות לאום בעולם. המיעוט יכול להגיב לדילמה הזו בשלוש דרכים. הראשונה היא מאמצי השתלבות בחברת הרוב ההגמוני וגינוי כל מעשה אלימות אשר עלול לדרדר את היחסים בין הקבוצות, ולהביא לדחייה כלפי המיעוט ולהדרתו מחיי היום-יום ומצד הממשלה. הדרך השניה היא התבדלות מחברת הרוב ההגמוני ופעולה במסגרת ארגוני חברה אזרחית ותנועות חוץ-פרלמנטריות המספקות בסיס מוסרי, פוליטי וכלכלי למאבק האזרחי. הדרך השלישית, במקרה של התעצמות ההדרה והתחושות שהיא מעוררת בקרב המיעוט, היא אימוץ מאבק אלים.
הימנעותה של הקהילה המקומית בערערה מהסגרתו של נשאת מלחם, והימנעותם של הצעירות והצעירים הערבים מהשתתפות במיזמי השירות האזרחי, הם שני צדדיה של מטבע ההתבדלות. כל עוד גורמי האכיפה והחוק של מדינת ישראל אינם נוכחים ביישובים הערביים, ואינם מבטיחים הגנה לאזרח הפשוט בתוך סביבה רוויה באמצעי לחימה ואלימות, בני הקהילה אינם יכולים להרשות לעצמם להסגיר את נשאת מלחם ולסכן את חייהם ואת השתייכותם לקהילה. הסלידה מהשירות הלאומי נובעת ממניעים דומים: הם מסרבים להיות משרתים, הן במובן האזרחי של המילה – חוטבי עצים ושואבי מים של החברה הישראלית, הן במובן הבטחוני של המילה – משתפי פעולה עם הצבא וכוחות הבטחון של ישראל נגד אחיהם הפלסטינים.
"זקוף קומה אני צועד, בכף ידי עלה של זית ועל כתפי ארון מתים", כתב המשורר סמיח אל-קאסם בשירו מונתסב אל-קאמה. בני הדור הזקוף הם דור מתוסכל, מנוכר ומאוכזב הקורא תיגר על המערכות המוחקות אותם: מדינת הלאום היהודית המוחקת אותם כקבוצה, והתרבות הפטריארכלית של האב, האח הבכור והשיח' המוחקת אותם כיחידים. הסיכוי הנמוך למצוא תעסוקה הולמת ולהתבסס מבחינה כלכלית, שיעורי הנשירה הגבוהים מבתי הספר, שיעורי עבריינות הנוער הגבוהים (יותר מאשר במגזר היהודי), האכזבה משיטות הפעולה של ההנהגה הערבית המסורתית והאמון ההולך ודועך במוסדות המדינה, כל אלה גורמים לבני הנוער הערבים בישראל לחפש להם אפיקים לפרוק בהם את זעמם המצטבר.
יש שבחרו להחרים את הבחירות לכנסת בשנת 2001 בתגובה לאירועי אוקטובר 2000. יש שבחרו בשתיקה, בדיבור מהוסה, בריחוף, בקעקוע השפה הערבית על הגוף, בהשתנה או בנעיצת סיכות בבגד ובגוף, כחלק משיח אמנותי סמלי ומקודד שנועד לבטא את תחושות הסף והזמניות שלהם.
ההשתנה של הצעירים הערבים על שיח הצבר, בתמונה שצייר האמן הערבי הישראלי מיכאיל חלאק, מתעדת את קריאת התיגר על ניסיונו של ה"צבר הישראלי" לסמן גבולות וטריטוריה חדשה במקום אלה שסומנו בעבר על ידי ה"צבר הערבי". קעקוע הזהות הלאומית (יפו כלת פלסטין) על גופה של בת הים, המשלב זהות היברידית של דג ובת אנוש, בסרט הוידאו "חירות" של האמן ראפת חטאב, מתעד את הקשר העמוק למולדת ואת תחושת הספיות המגדרית (הומוסקסואל) והספיות הלאומית (פלסטיני) של מי שנדחק אל מחוץ לגבולות הקולקטיב החברתי והלאומי. הסיכות הננעצות בבגד, שיצרה האמנית בות'יינה אבו מלחם, או הסיכות שדוקרות את גופה של האמנית סמאח שחאדה הכלואה בתוך ספל, מסמלות את הזהות המסוכסכת, המיוסרת, המפוצלת והקרועה, ואת תחושת הכאב הפרטי והאוניברסלי המתמשך.
ויש מי שבחרו במאבק אלים. רצח נהג המונית יפים ויינשטיין, דקירת שליח פיצה, הצתת אוטובוס תיירים, והשלכת רימוני הלם ובקבוקי תבערה לעבר בתי מגורים ובתי עסק של נוצרים ויהודים בנצרת עלית על ידי חוליית טרור שהשתייכה לארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר אללה" לקראת סוף העשור הקודם; תכנון לחטוף נשק ולפגוע בשוטר מג"ב בתחנת המשטרה בדבוריה בשנת 2011; הפרות סדר אלימות בכפר כנא ובישובים ערביים נוספים על רקע הריגת צעיר מהכפר על ידי המשטרה בשנת 2014; והתגייסותם של צעירים לחזבאללה ולארגון "המדינה האסלאמית" בשנים האחרונות.
נשאת מלחם עלול להפוך מושא להערצה ומודל לחיקוי בעיניהם של המודרים והנדחקים לשוליים. דפי הפייסבוק והטוויטר שנפתחו לזכרו הציגו אותו כמי ששיתק וזרע פחד בלב המטרופולין התל אביבי, סמל המעמד הבינוני והגבוה; כמי שניפץ את האגדה של שליטה ביטחונית ציונית מלאה; כמי שהעסיק את הדרג הביטחוני והפוליטי הבכיר; בן המשולש שקרא תגר על תכניות הטרנספר של ליברמן; כמי שחשף את פרצופה של הרשות הפלסטינית, המסרבת להכלילו ברשימת השהידים שלה. נשאת מלחם שבר את עליבות חייו והפך ל"גנרל פלסטין", ל"שהיד" ו"גיבור לאומי" בישראל ומחוצה לה.
