אמש נשא נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, נאום שגרתי לרגל חנוכת תחנת כוח חדשה באסיוט. סיסי טען – כפי שטען רק לפני שנתיים וכפי שטענו רבים אחרים לפניו – ש"יש הזדמנות לשלום", והביע תמיכה ביוזמת השלום הצרפתית אותה דחה ראש הממשלה נתניהו על הסף.
מי שהפך את הנאום ליוצא דופן היה דווקא יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, שפרסם תגובה בהולה שבה הציג את דברי סיסי כהתפתחות דרמטית, נדירה והיסטורית. למרבה הצער, כאשר בוחנים את תוכן נאומו של סיסי ואת הקשרו מתברר כי הסיכויים לשלום אזורי לא השתנו כהוא זה. בנאום לא היה דבר חדש או מהפכני, והוא בסך הכל נוצל על ידי הרצוג כדי להציג את חתירתו להיכנס לממשלת הימין כרדיפת שלום.
נשיא מצרים סיפר לשומעיו כי לפני ימים ספורים היו שחגגו את עצמאותם והיו שציינו את אסונם – וכולם חיים במקום אחד. חצי מהאוכלוסייה המצרית כיום, הזכיר, לא חוותה ואינה מסוגלת להבין את עומק רגשות השנאה, הזעם והעוינות שאפיינו את עידן מלחמות ישראל-ערב, משום שהסכם השלום ה"אמיתי והיציב" בין ישראל לבין מצרים שינה את הלך הרוח של אזרחי מצרים כלפי ישראל באופן שאי אפשר היה לדמיין. כך הוא מאמין שיקרה גם ביחס לפלסטינים ולישראלים. השלום בין ישראל למצרים יהיה חם יותר, הבטיח סיסי, "אם ניתן לפלסטינים תקווה שתוקם מדינה, ואם תהיינה ערבויות לשתי המדינות – ומצרים מוכנה לספקן – לחיים, לביטחון וליציבות".
סיסי הביע את תקוותו כי דבריו ייפלו על אוזניים כרויות; הוא פנה לפלסטינים, ביקש פיוס בין הפלגים הנצים (אף שנמנע מלהזכיר במפורש את חמאס) והביע נכונות לסייע בכך. לאחר מכן פנה לישראלים ואמר כי אף שנראה שהנסיבות האזוריות אינן מעודדות שלום, ההזדמנות לשלום היא אמיתית. נשיא מצרים הכיר בחשיבות דעת הקהל הישראלית בהנעת תהליך כזה, וקרא לאזרחי ישראל לתת בו עצמו אמון אישי, כאדם שחווה את הפער העצום בין עידן המלחמות ועידן השלום בין ישראל למצרים.
"אנא מכן, המפלגות בישראל, הַגיעו להסכמה ביניכן כדי למצוא פתרון למשבר הזה". אמר סיסי. לקראת סוף נאומו שב והביע את תקוותו כי "המנהיגים והמפלגות בישראל יסכימו שזהו נושא בעל חשיבות קריטית", והבטיח ששלום כזה יביא נס למזרח התיכון כולו. הוא אף ביקש מההנהגה הישראלית "לאשר את שידור הנאום הזה שוב ושוב".
המסר של סיסי חיובי אך לא מפתיע, ואין בו שום התייחסות לבעיות המוכרות אשר מונעות זה עשרות שנים השגת הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. גם הפנייה לדעת הקהל הישראלית איננה חריגה, ומנהיגים רבים באזור – ובראשם המלך חוסיין והמלך עבדאללה השני – נקטו אותה פעמים רבות בעבר. אבו-מאזן עלה על כולם, עד שבשנה האחרונה התעורר הרושם שבייאושו מממשלת הימין בישראל הוא פונה בנאומיו אך ורק אל הציבור הישראלי.
דבריו של סיסי חריגים רק בפנייה שלו ל"מפלגות בישראל". מנהיגים ערבים רגישים במיוחד ל"התערבות בענייני הפנים" של מדינותיהם, ביטוי שהפך להאשמה חמורה אך קבועה בין מדינות ערביות, ולכן הם נזהרים מאוד בהתערבות בענייני הפנים של זולתם. כאשר הם מבקשים לעקוף את ההנהגה בישראל, דהיינו את ממשלות הימין, הם פונים בדרך כלל אל אזרחי המדינה, ולא למפלגות האופוזיציה.
ההתייחסות החוזרת של סיסי למפלגות בישראל ולצורך בהסכמה בינן לבין הממשלה מקבלת משמעות רק בקשר לכוונתו של יו"ר מפלגת העבודה להצטרף לממשלת נתניהו. קשה לדעת האם סיסי התבקש לעשות כן או שפעל מיוזמתו, אך נתניהו והרצוג קפצו מיד על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. נתניהו בירך על נכונותו של נשיא מצרים "להשקיע כל מאמץ כדי לקדם עתיד של שלום וביטחון בינינו לבין הפלסטינים", והבטיח כי "ישראל נכונה להשתתף עם מצרים ומדינות ערב האחרות בקידום התהליך המדיני והיציבות באזור". עם זאת ראש הממשלה נמנע מכל התייחסות, ולו כללית, ליוזמה הצרפתית או למדינה הפלסטינית.
הרצוג הגדיל לעשות. בסטטוס שפרסם בפייסבוק תיאר את נאומו של סיסי כ"הודעה דרמטית שמשקפת אפשרות לתהליך היסטורי", ובסרטון שפרסם זמן קצר לאחר מכן הדגיש כי הנאום הוא "היסטורי ופורץ דרך", אשר "הדרמטיות שבו נובעת קודם כל מהפרטנות שבה הוא מפרט מה הוא רוצה לעשות" (פירוט שכאמור לא הופיע בנאום). הרצוג הזכיר שלפני ימים ספורים הוא עצמו התייחס ל"הזדמנות אזורית נדירה", והוסיף: "ידעתי מה אני אומר". לאור כל זאת הוא קרא למצות את ההזדמנות יחד עם הממשלה וראש הממשלה.
למי שחפצים בשלום עם הפלסטינים, ולא בכיסא בממשלת נתניהו, אין סיבה להתרגש מדבריו של נשיא מצרים. הם טובים ויפים, אך אזרחי ישראל שומעים שוב ושוב דברים הרבה יותר מפורטים ואמיצים מבעל העניין עצמו: הנשיא הפלסטיני. בסופו של דבר, המכשול האיתן שניצב בין שוחרי השלום בישראל לבין מו"מ רציני עם הפלסטינים איננו עמדת נשיא מצרים וגם לא עמדת הנשיא הפלסטיני – אלא בראש ובראשונה עמדת ממשלת הימין והעומד בראשה. בימים אלה נראה שיו"ר מפלגת העבודה הופך לחלק מהבעיה במקום לקדם את פתרונה.
