האב גבריאל נדאף נבחר להיות אחד ממדליקי המשואות בהר הרצל בטקס הממלכתי לציון יום העצמאות ה-68 למדינת ישראל. אם לשים בצד, ולו לרגע, את האישומים האחרונים שהועלו נגדו, בחירתו הייתה יכולה להיות סמל רב-משמעות לקהילה הנוצרית בישראל.
אלא שעבור רבים מקרב הקהילה הנוצרית המקומית הבחירה באב נדאף סימלה בדיוק את ההפך – לא ניסיון של מדינת ישראל להכיר בקהילת המיעוט ובצרכיה, אלא ניסיון נוסף להבדילה מהאוכלוסייה המוסלמית ולהפרידן זו מזו ממניעים פוליטיים מובהקים. המבוכה והכעס ניכרים גם בשתיקתה הרועמת של הכנסייה האורתודוקסית, שלא הגיבה באופן רשמי לאירוע ובוודאי שלא הצטרפה לברכות.
בקהילה הנוצרית היו גם כאלה שלא שתקו. הבישוף עטאללה חנא, מבכירי הכנסיה האורתודוקסית בארץ, טען כי שיתוף הפעולה הזה הוא "מעשה פרובוקטיבי שכוונתו לפגוע בהיסטוריה שלנו, בשייכות שלנו, בערכינו ובזהותנו הלאומיות. הפעילויות שמקדם האב נדאף אינן מייצגות את הנוצרים כלל; רובם המכריע דוחים עמדות מעין אלה". חנא אף קבע כי התנהגותו הפזיזה של נדאף "ומעשיו הנוגדים את ערכינו המוסריים, הרוחניים והאמונים מוציאים אותו מהכנסיה".
האב נדאף, כומר אורתודוקסי, הוא המנהיג הרוחני של "הפורום לגיוס העדה הנוצרית" ויושב ראש העמותה הארמית-נוצרית. הוא התפרסם בעיקר בעקבות פעילותו הנמרצת לגיוס נוצרים לצה"ל ועמדתו כי הנוצרים בארצות ערב אינם ערבים אלא ארמים. לאורך השנים ספג האב נדאף ביקורת חריפה מהאוכלוסייה הנוצרית המקומית המתנגדת לרעיונותיו, ואף רואה במעשיו סכנה ממשית לקהילה כולה. אוכלוסיה זו היא במצב רגיש יותר משום מעמדה כ"מיעוט בתוך מיעוט", המחייב אותה להגדיר את עצמה ביחס לשתי קבוצות רוב – היהודים והמוסלמים.
עם זאת, רוב הנוצרים הערבים בישראל – או הנוצרים הפלסטינים, כפי שרבים מהם מגדירים את עצמם – רואים עצמם כערבים-פלסטינים, ולא פעם היו שותפים פעילים במאבק הפלסטיני ואף הובילו מהלכים של חרם בזמן האינתיפאדה הראשונה. רבים מהם חיים בערים ערביות או בערים מעורבות. עם זאת, קשריהם הקרובים עם המוסלמים הושפעו לרעה בעקבות עליית האסלאם הרדיקלי. רובם אינם אקטיביסטים, ומעדיפים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה.
פעילותו של האב נדאף וקבוצתו לגיוס הנוצרים לצה"ל ולמאבק יהודי-נוצרי משותף באסלאם לא זו בלבד שלא מייצגת את דעותיהם של רוב חברי הקהילה הנוצרית, אלא אף מגבירה את המתיחות בינה לבין האוכלוסיה המוסלמית. החיבוק החם שמקבל האב נדאף מממשלת הימין ומארגון "אם תרצו" רק מגביר את המתיחות הרבה סביבו והופך אותו ואת דעותיו למתריסים ובעייתיים יותר.
בחירתו של האב נדאף להדליק משואה ביום העצמאות מעידה על נסיונה של ממשלת הימין לפצל את האוכלוסיה הערבית בישראל ולהשפיע על האופן שבו היא מגדירה את זהותה העצמית. בעצם המעשה מצהירה הממשלה כי ייצוג, כבוד והערכה במדינת ישראל יינתנו רק למי שמגדירים את עצמם ישראלים ולא לאלה שדבקים בזהותם הערבית-פלסטינית.
החוק שאושר בכנסת לפני שנתיים, שעל פיו ההבדלים בין האוכלוסיה הנוצרית לבין האוכלוסיה המוסלמית בארץ מצדיקים שני נציגים נוצרים בוועדה המייעצת לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, הוא דוגמה לכך. חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד) אמר זאת בפירוש: "הם לא מוסלמים ולא ערבים, אלא נוצרים. יש להם אופי שונה. הם יכולים להזדהות עם המדינה ולקבל בדיוק את מה שמקבלים הדרוזים. בינינו ובין הנוצרים יש הרבה מן המשותף. הם בעלי ברית טבעיים שלנו, משקל נגד מול המוסלמים שרוצים לחסל את המדינה מבפנים".
ההשוואה המתבקשת לאוכלוסיה הדרוזית מגבירה את החשש בקרב הנוצרים, אשר רואים במקרה הדרוזי הצלחה של מדינת ישראל לפצל את האוכלוסיה הערבית ולהעביר חלק ממנה לצדו השני של המתרס. במקרה של האב נדאף, ובמקרים דומים אחרים, עולה השאלה האם תמיכתה של קבוצת מיעוט בעמדתה של ממשלה מסויימת היא קריטריון הכרחי לייצוג שוויוני, או שייצוג כזה אמור להיות מוענק לכל קבוצות המיעוט במדינה גם אם עמדותיהן שונות מעמדותיו של הרוב.
