כמדי שנה מעורר יום איחוד ירושלים שיח ציבורי בשאלת המדיניות הישראלית כלפי ירושלים המזרחית, כאשר השמאל מדגיש בדרך כלל את הפערים בין שני חלקי העיר ואת העוולות הכרוכות בשליטה בעם אחר. אולם השנה נשמעים קולות חדשים בשיח הפוליטי הישראלי, המבקשים לחגוג את איחודה של ירושלים באמצעות חלוקתה מחדש.
"התנועה להצלת ירושלים היהודית" מיסודו של חיים רמון מציעה להקים גדרות אשר יפרידו בין השכונות הערביות בירושלים המזרחית לבין ירושלים המערבית והשכונות היהודיות במזרח ירושלים. אנשי התנועה מכנים את הרחבתה של ירושלים לגדה המערבית בשנת 1967 "עוול היסטורי", קובעים כי קיומם של התושבים הפלסטינים בירושלים פוגע בבטחונה ובכלכלתה של העיר וכי רוב הציבור הישראלי תומך בהיפרדות מהכפרים הערביים שסופחו ב-1967.
התנועה המשיחית הנוכחית ממשיכה את החזון הפוליטי של המרכז-שמאל הציוני בבואה להציל את היהודים מפני הערבים באמצעות הפרדתם זה מזה. אלא שאין בעמדה זו הרבה מן השמאל. מהלכי ההפרדה באוסלו ולאחר מכן בהתנתקות מעזה לא הובילו לעצמאות פלסטינית ולא לשלום ולבטחון לישראלים, אלא שינו את דפוסי השליטה הישראלית במרחב והגדירו מחדש את הסכסוך.
חידושה של "התנועה להצלת ירושלים היהודית" הוא הבאת המודל הזה אל תוך ירושלים ה"מאוחדת". חמש עשרה דקות התהילה שלה על במת הפוליטיקה הישראלית כרוכות בוודאי באינתיפאדת הסכינים של השנה האחרונה. אולם מהלך היפרדות חד-צדדי בירושלים כבר התרחש: בשנת 2005 הוציאה מדינת ישראל אל מחוץ לגדר ההפרדה שני גושים של שכונות פלסטיניות בצפון ירושלים המזרחית, מרחב שבו חיים, על פי הערכות שונות, יותר ממאה אלף פלסטינים – כשליש מתושביה הפלסטינים של ירושלים וכשמינית מכלל תושבי העיר.
המציאות בשכונות הללו כיום היא הקשה ביותר בכל השטחים הפלסטיניים, כולל רצועת עזה. המהלך המיט עליהן אסון הומניטרי ואורבני, ולמרות נסיון הרואי של התושבים לנהל את חייהם באמצעות וועדות עממיות, השכונות מצויות באנרכיה חברתית ופוליטית. למעלה מעשור חלף; הרשות הפלסטינית לא קיבלה את הריבונות על השטחים הללו והשכונות נותרו, להלכה, חלק מירושלים. את האסון הזה מבקשים עתה רמון וחבריו לשכפל ולקרב לפתחם של המקומות המקודשים בירושלים והעיר המערבית כולה. מאתים אלף התושבים במזרח ירושלים ייכלאו בגטו בין שתי גדרות: גדר ההפרדה בתוואי עוטף ירושלים ממזרח, והגדר שמקדמת התנועה החדשה.
יוזמי התכנית מבקשים להפחית את רמת החיכוך והאלימות בירושלים ולהציג חזון כלשהו על רקע הרִיק המדיני של ממשלות הימין. אולם "התנועה להצלת ירושלים היהודית" אינה מציעה אלטרנטיבה של ממש אלא חלוקה קשוחה יותר של ירושלים באופן חד-צדדי, שהוכח שוב ושוב כהרה אסון. קוצר הרואי של השמאל הישן משווק עתה באריזה של ימין חדש: אלדד ברין, מדריך טיולים ירושלמי, אבחן לאחרונה כי שמה של התנועה וסמלה, גור אריה יהודה הניצב בתוך מגן דוד בשני גוונים של כחול, הם קריצה ברורה לימין הדתי. התנועה אף משתמשת בטרמינולוגיה אלימה וגזענית המקדמת פיצול ושיסוי של אוכלוסיות אלו באלו ורווחת מאוד בממשלת הימין, מראשה ועד אחרוני יועציה.
רוב הגנרלים והפוליטיקאים לשעבר שייסדו את התנועה אינם מזוהים עם ירושלים, מתגוררים בה, מכירים את בעיותיה לעומק או עשו משהו משמעותי לפתרונן. חיים רמון, שהיה השר לענייני ירושלים לרגע חטוף במשחק הכסאות הפוליטי, לא הותיר כל חותם מדיני, ולבטח לא מעשי, בירושלים. תכניתם רצופה אי-דיוקים, למשל ביחס לעלות הכלכלית של השוואת הפערים בין שני חלקיה של העיר, וספקולציות קלושות לגבי צעדיה האפשריים של הרשות הפלסטינית והמציאות הכלכלית, הבטחונית והפוליטית שתשרור בחלקים שיופרדו מהעיר.
"התנועה להצלת ירושלים היהודית" מבקשת להחליף את אפס המעשה של ממשלות הימין ושל השמאל. השבר הוא אמיתי, אולם הפתרון המוצע מדומה. המזור לבעיותיה של ירושלים אינו בחלוקה ובהפרדה אלא בשיתוף כל אוכלוסיותיה של העיר בבניית עתידה: שמאל וימין, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. ניצנים של שיתופי פעולה כאלה כבר נראים ברחובות ירושלים, בכיכרותיה וברשתות החברתיות. ירושלים של מטה מציעה אלטרנטיבה סובלנית לסדר הקיים הנבנית בעיר ומתוכה. מי יתן והשנה ה-50 למלחמת ששת הימים, לכיבוש השטחים ואיחוד העיר, תהיה קו פרשת מים בהתהוותו של הסדר החדש, ומציון תצא בשורה.
