כמעט שישים שנה עברו על המזרח התיכון מאז ניצחונם של הערבים, אך השקט הוא עדיין מצרך נדיר באזור. סונים נלחמים בשיעים, ארגוני מחתרת נלחמים בשלטון, והעבר ממשיך להטיל צל כבד על היחסים בין יהודים לבין מוסלמים.
מחוז פלסטין, 2033. הפדרציה הערבית מתאוששת ממגפה קטלנית שהשמידה כרבע מאוכלוסייתה. ד"ר אמיר דרוויש, מיקרוביולוג מאוניברסיטת יאפא, מקבל מהמנחה הנערץ שלו פרויקט פשוט, כזה שלא צריך לקחת יותר מכמה חודשים. אלא שהפרויקט מתגלה כפצצה מתקתקת והופך את אמיר לאחד האנשים המבוקשים בפדרציה. הוא נרדף על ידי שירותי הביטחון ונאלץ לרדת למחתרת ולהשיב מלחמה. לצערו הוא יודע בדיוק איך לעשות זאת.
מיאפא ורמאללה ועד מישורי הפוראת והדג'לה, ממסדרונות האוניברסיטה ועד לשטיחי המסגד, ד"ר דרוויש וקופת השרצים שלו חוצים את נופי ערב ומגלים שבמזרח התיכון דבר אינו פשוט.
*****
קראתי פעם, אינני זוכר באיזה ספר, את המשפט הבא: "לעתים, כאשר אתה עוזב את הסולם, יש סיכוי שתיפול דווקא למעלה". לא מאד סביר, בסופו של דבר, אולם מה שבטוח הוא שאם לא תעזוב את הסולם, לעולם לא תדע. פשוט תישאר שם, תקוע על הסולם שלך.
עכשיו תאמרו שלא חייבים לעזוב; אפשר, לאט ובזהירות, לטפס למטה. צודקים במאה אחוז, אבל למה לקלקל משל יפה?
מה הנמשל? לצערנו, תמיד, יש לנו רק נמשל אחד. "המצב". אין לנו נמשלים אחרים. הם מחכים ליום שבו "המצב" יבוא על פתרונו. אנחנו מכורים ל"מצב", מנתחים את "המצב", מיואשים מ"המצב", חושבים על פתרונות "למצב". אבל "המצב" תמיד שם. זה תמיד "הם" וזה תמיד "אנחנו", זה תמיד "הסכסוך" וזה תמיד "המתווה" הזה או "המתווה" ההוא, ו"ככה זה" ו"אין ברירה". אנחנו מחובקים עם הסולם בעווית. ברור לנו לחלוטין מה יקרה אם נעזוב. כל כך ברור, שאסור לנו אפילו לחשוב על זה. למה לעזאזל לחשוב על משהו אם יודעים בדיוק מהו ואיך יהיה?
אבל מה יקרה אם לא יהיה "מצב"? בואו נבעט לרגע בסולם.
בשנת 1975 נערכה המלחמה האחרונה בתולדות מדינת ישראל. במקום ב-1973, הערבים חיכו עוד שנתיים ואז עשו את זה כמו שצריך. הפסדנו, רבותיי. איו יותר ישראל, איו יותר "מצב".
מה קורה אז? העולם נעצר? הנאצים יוצאים מחוריהם ועוזרים לערבים לבנות מקלחות גזים ומשרפות?
מותר לחשוב על זה. צריך לחשוב על זה. חובתנו האזרחית היא לחשוב על זה. אז כתבתי על זה ספר. ליתר דיוק, כתבתי ספר על בחור צעיר שזו מציאות חייו. הוא מסתבך בכל מיני צרות, מכה באגרופים, יורה באקדחים, פוגש אשה יפה או שתיים, ובסך הכל עושה מה שאמור לעשות כל תרנגול גיבור בספר מתח מצוי.
אבל הוא ערבי, הבחור, והוא חי במדינה הערבית שקמה כאן אחרי שישראל נעלמה. הוא חי במציאות ש"המצב" לא קיים בה, והערבים והיהודים בה לא מוגדרים על ידי "הסכסוך". זה לא ממש ריאלי כיום, ולא בהכרח מה שיקרה כאן אם אי פעם נפסיד במלחמה, אבל מה שהתחיל אצלי בתור רעיון אומנותי פיקנטי הפך לעולם שלם, ולפחות עבורי הוא היה מאד מאד מרענן.
מה קרה לנו אחרי שהפסדנו? מה קרה להם? האם הם הרשו לעצמם להיות מושפעים מאיתנו כעת, כש"הסכסוך" נעלם? איך נראה צבא ערבי שאין לו ישראלים להילחם בהם? עד כמה הם דומים או שונים מאיתנו כשלא מסתכלים בהם דרך פריזמת "המצב?" מה לעזאזל הם עושים עם הפלסטינים כשהם לא צריכים אותם יותר כתירוץ לריב עם הציונים?
על חלק מהשאלות הללו ניסיתי לענות בספרי. ניתוח אקדמי מושכל אין כאן. מה שניסיתי הוא לכתוב סיפור שיכול להנחות את המחשבה בכיוון לא מקובל.
מיועד לכל מי שמעוניינ/ת לעזוב את הסולם, לפחות לכמה שעות.
ספרו הראשון של נועם מורחי, "דרוויש", ראה אור לאחרונה בהוצאת אמזון ואפשר לרכשו בקישור זה.