בשנת 1998 פתחה אריתריאה במלחמה עם אתיופיה, בטענה כי האחרונה חרגה מהגבולות שנקבעו לה בתקופת השלטון הקולוניאלי האיטלקי (1890—1941). במלחמה נהרגו כ-70 אלף בני אדם והיא נחתמה בהסכם בשנת 2000. ועדה מיוחדת וכוח משקיפים של האו"ם פעלו לאחר מכן ליישוב סכסוך הגבול בין המדינות, אך עד היום לא יישמו שתי המדינות את החלטותיה. זו הסיבה להתפרצויות הנקודתיות של מלחמות גבול ביניהן בשנים האחרונות.
לאורך ההיסטוריה היו אתיופיה ואריתריאה ישויות פוליטיות מאוחדות, מקבילות או נבדלות, החולקות קשרים אתניים ותרבותיים ביניהן בשל הדומיננטיות של התרבות החבשית באזור. מתרבות זו התפצלו התיגרים, המהווים את הרוב באזור אריתריאה ובצפון אתיופיה של ימינו, והאמהרים, המרוכזים בין צפון אתיופיה למרכזה ומהווים כרבע מאוכלוסיית המדינה כיום.
ההתפתחות המובהקת של הזהויות הנבדלות ואף המתחרות של שני האזורים מיוחסת בדרך כלל לכיבוש אריתריאה על ידי איטליה הקולוניאליסטית, בזמן שהקיסרות האתיופית תחת הקיסר מנליק השני (1889—1913) עמדה בפני המתקפה האיטלקית. תחת מנליק השני התעצבו הגבולות המודרניים של אתיופיה, האימפריאליזם הטריטוריאלי והתרבותי שלה והזיהוי שלה עם הגמוניות אמהרית.
בשנות החמישים החליט האו"ם על סיפוח אריתריאה לאתיופיה של הקיסר היילה-סלאסה (1930—1974), ובעשור שלאחר מכן נפתח מאבק בן שלושים שנה על עצמאות אריתריאה. במהלך שנות השלטון המרקסיסטי-הצבאי באתיופיה (1974—1991) חברה תנועת "החזית העממית לשחרור אריתריאה" ל"חזית העממית לשחרור תיגראי" – אחת התנועות המרכזיות שפעלה בתוך אתיופיה נגד המשטר. ההתרסה האתנית-תיגרית כלפי ההגמוניה האמהרית שיחקה תפקיד בשותפות בין השתיים במאבק למען הפלת הרודן מנגיסטו היילה-מרים, ועם ירידתו מהבמה בשנת 1991 אכן נדחקו האליטות האמהריות באתיופיה לשוליים. מאז שולטת במדינה מפלגה אחת, ושלטונה הפך בהדרגה לאוטוריטרי.
בתום שלטון מנגיסטו יצאה אריתריאה לעצמאות ובאתיופיה הוקמה רפובליקה פדרלית. שתי המדינות נשלטו על ידי מנהיגי תנועות השחרור שהוזכרו לעיל: באריתריאה הנשיא אסיאס אפוורקי, השולט עד היום, ובאתיופיה ראש הממשלה מלס זינאווי, שהלך לעולמו ב-2012 והוחלף על ידי היילה-מרים דסלן. בתחילה קיימו מנהיגי המדינות שיתוף פעולה בתחומים כלכליים ודיפלומטיים, אולם זה התמוסס בהדרגה, כשאריתריאה אימצה אידיאולוגיה מסתגרת של הסתמכות-עצמית כלכלית ואנטי-אימפריאליזם מערבי.
בה בעת נתפסה אתיופיה על ידי אריתריאה כמייצגת של האימפריאליזם המערבי; לא רק כמדינה הגמונית בקרן אפריקה המשתפת פעולה עם מדינות מערביות רבות, אלא משום שאריתראים רבים ממילא החשיבו אותה לכוח הקולוניאלי האמיתי שממנו ביקשו להשתחרר. באמצע שנות התשעים החלה אריתריאה להנהיג חובת שירות צבאי ולאומי אותם ביססה על הרגש האנטי-אתיופי שאפיין את הלאומיות המקומית. חובות השירות העמיקו לאחר מלחמת הגבולות בשנת 1998, על רקע "הצרכים הלאומיים" של אריתריאה בהגנה מפני אתיופיה, ושירתו את הפיכתו של המשטר לדכאני במיוחד.
לפני כחודשיים פרץ עימות צבאי בגבול בין שתי המדינות, שבניגוד לתקריות קודמות מהשנים האחרונות גבה קרבנות רבים יחסית משני הצדדים. גורמים בממשלות אתיופיה ואריתריאה האשימו זה את זה, אולם הסברה המרכזית היא כי אריתריאה לכל הפחות מנצלת את התקרית, אם לא יזמה אותה, כדי להסיח את דעת הקהל המקומית מדו"ח מועצת האו"ם לזכויות אדם על המצב במדינה, שהביא להפגנות נגד המשטר מחוצה לה.
ממשלת אריתריאה מפקחת באופן הדוק על התקשורת ועל חופש התנועה במדינה, ובכלל זה של מבקרים זרים. כתוצאה מכך, רבים מאזרחיה אינם מודעים מספיק למתרחש בתוכה. עם זאת, המאמצים הבלתי-נלאים של פעילים נגד המשטר ברחבי העולם, המפיצים מידע על ההפרות הבוטות של זכויות אדם באריתריאה, מחלחלים פנימה בהדרגה, והדבר מטריד מאוד את המשטר.
מכיוון שממשלות אתיופיה ואריתריאה תומכות זו במתנגדיה של זו, מחלוקת הגבולות הוותיקה מנוצלת גם על ידי המשטר האתיופי בזירה הפנימית. לאחר מהפכת 1991 הבטיחה המפלגה משטר דמוקרטי וייצוג הולם במסגרת פדראלית לעשרות הקבוצות האתניות-הלשוניות שבשטחה הסובלות מהדרה היסטורית מתמשכת, דוגמת האורומו ועמי הדרום, אולם אלו לא התממשו. ראש הממשלה הנוכחי, היילה-מרים, הוא בן לקבוצה דרומית, אך מבחינת אתיופים רבים הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
בסופו של דבר, פירות ההתפתחות הכלכלית המואצת של אתיופיה מופקעים מידיהם של מי שנמצאים בפריפריה הגיאוגרפית או הפוליטית. בשל כך קמו מתנגדים רבים למשטר המבקשים אתיופיה דמוקרטית ושוויונית. רבים מהם מדגישים את הזהות התיגרית המובהקת של המשטר ואת התעשרותו על חשבון שאר האזרחים. בתגובה לביקורת המתמשכת פועל המשטר לדכא את מתנגדיו באלימות ולצמצם את חופש העיתונות והמידע.
על רקע המרמור, מצבם הגרוע של אזרחים רבים וההתנגדות של בני האורומו והאמהרים לתכניות ממשלתיות מנשלות, שרויה אתיופיה בעיצומו של גל מחאה, שהחל בשנת 2014 ובימים אלה הולך ומסלים באופן יוצא דופן. תקרית הגבול האחרונה עשויה להיות תגובה אתיופית למתקפה של תנועת אופוזיציה הקשורה לאריתריאה בדרום המדינה בחודש מאי, אולם יכולה להיות גם ניסיון נואש של הממשלה להסחת דעת מהביקורת הציבורית הגוברת עליה.
