הספינולוגיה הישראלית הצליחה להסב את הדיון הציבורי מתוכנה של החלטת אונסק"ו, המבקרת בחומרה את התנהלותה של ישראל במקומות המקודשים בירושלים, אל המבנה של המסמך והטרמינולוגיה שלו. העיסוק בצורה במקום במהות מיקד את הדיון בשאלת הזיקה היהודית להר הבית.
אלא שהחלטת אונסק"ו אינה עוסקת כלל בשאלת הזיקה הדתית, היהודית או בכלל, להר, וממילא גם אינה מבטלת אותה. יתר על כן, ההחלטה אף מרחיקה לכת בהשוואה למסמכים קודמים של אונסק"ו בכך שהיא מכירה בקדושתן של ירושלים העתיקה לשלוש הדתות המונותאיסטיות (סעיף 3) ובזיקה היהודית למערת המכפלה בחברון ולקבר רחל בבית לחם (סעיף 37).
הסבר אפשרי לתגובה ההיסטרית בישראל הוא כי ראש הממשלה נתניהו ראה את פוטנציאל הספין לאחר שיאיר "we love Israel" לפיד שלח מכתב נזיפה (חסר שחר כשלעצמו) למנכ"לית אונסק"ו בחודש אפריל האחרון, וזכה לדקות מסך יקרות. נתניהו, בבחינת "קנאת סופרים תרבה חוכמה", החליט להוכיח כי הוא יודע לעשות זאת טוב ומהדהד יותר. כך או אחרת, תגובתה של ישראל גרמה לרבים בעולם, ובהם מנכ"לית אונסק"ו, להתנער מתוכן המסמך, מה שהפך את הספין הישראלי להצלחה מסחררת.
המסמך אכן ביקורתי כלפי ישראל ואף חד-צדדי במידה רבה, אולם אין בכך חדש. עמדת אונסק"ו ידועה זה שנים, וכאשר התקבלה פלסטין כמדינה חברה בארגון בשנת 2011 חדלו ארצות הברית, קנדה וישראל להעביר לו כספים. כתוצאה מכך נקלע אונסק"ו, שרבע מתקציבו ממומן על ידי ארצות הברית, למשבר כלכלי חמור. בתגובה הושעתה זכות ההצבעה של ישראל ושל ארצות הברית בארגון בסוף שנת 2013.
אונסק"ו לא יינזק במאום אם ידגיש בבירור את הזיקה היהודית למקומות המקודשים בירושלים. הוא אף יכול לתרום בכך למניעת הסלמת הסכסוך במקום, משום שהוכח ששלילת הזיקה הדתית של מי מהצדדים לירושלים מתדלקת את האלימות ומביאה לכדי שפיכות דמים, כפי שארע בקמפ דייויד.
ראש ממשלת ישראל היה יכול למנף את האירוע כדי לשפר עמדות מול ירדן והפלסטינים ולייצר שיח אפקטיבי מול הווקף בהר הקדוש. תחת זאת הוא החליט להחזיר ארצה את שגריר ישראל לארגון, מה שעלול להעמיק את בידודה של ישראל בפורום הבין-לאומי הזה.
על רקע כל זאת שוב ניכרה האופוזיציה בישראל בעליבותה. מהמחנה הציוני ועד מרצ הייתה התגובה לפרשה הדגשה טרחנית של הזיקה היהודית לסלע קיומנו, במקום ביקורת על מחדליה של ממשלת הימין בניהול הסכסוך, בדיפלומטיה הציבורית ובמתרחש בירושלים באופן מיוחד.
