השבוע השתתפתי בסיור ליישוב אוּם אל-חִיראן יחד עם קבוצה של מרצות, מרצים, תלמידות ותלמידים מן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים. הצטרפו אלינו מומחים לנושא הבדואים בנגב, ובהם כאלה הנמנים על קהילה זו.
אוּם אל-חִיראן הוא היישוב הבדואי הלא מוכר שבנגב שכמה מבתיו נהרסו בידי הרשויות בחודש ינואר השנה. באירוע היו, כידוע, אבדות בנפש ופציעות הן בקרב המפונים הן בקרב הכוחות המפנים. בסיור ביקשנו להכיר מקרוב את היישוב ולהתוודע אל תושביו.
מהו "יישוב לא מוכר"? נַסו לחפש את אום אל-חיראן באתר המפות של גוגל ולא תמצאו. גם שלטי הכוונה בדרך הצרה המובילה ליישוב – העוברת בשטח אש – אין. כדי להגיע לאום אל-חיראן צריך לעבור בחוּרה, ישוב בדווי מוכר אך מוזנח למדי. בין תושבי חורה, שאף הם בדואים, לתושבי אום אל-חיראן יש קרבת דם, אך למרות העובדה שחוּרה הוא יישוב מוכר לא פגשנו באום אל-חיראן אף תושב שמעונין לעבור לשם.
"יישוב לא מוכר" פירושו גם שאין חיבור לחשמל ואין מים זורמים, כלומר מים שאינם מי ביוב או מי גשמים (וכאלה יש וגם יש). אין בו גם כבישים או מדרכות, או למצער פחי אשפה. גם בית ספר או גן ילדים הס מלהזכיר, אף שיש מסגד קטן (שבו רוכזו כל התושבים ביום הפינוי; מי אמר שמדינת ישראל אינה מעודדת חופש פולחן). הכביש הצר המוביל ליישוב, היוצא מחורה, עובר בתוך מזבלה, אמנם לא מוכרת אבל די פעילה. וגם הכביש הזה אינו מגיע עד ליישוב אלא צריך לרדת ממנו לדרך עפר, או בוץ, תלוי בעונה. ומה זה עוד יישוב לא מוכר? כזה שסכנת הרס ופינוי כפוי תלויה כל הזמן מעליו. כך קרה בחודש שעבר – ובאלימות – וכך עלול לקרות שוב.
ומה יש בכל זאת ביישוב אום אל-חיראן? יש בו נשים, גברים וילדים החיים בו במשך עשרות שנים ורואים בו את ביתם. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, בתקופת הממשל הצבאי, הם הועברו לשם בידי המדינה מן האזור הקודם שבו התגוררו, בסמוך לקיבוץ בית קמה. אך איתרע מזלם והמקום שבו הם מתגוררים, הנמצא סמוך ל"קו הירוק", מיועד ליישוב יהודי, "חירן" שמו, שאמור, כך נראה, להגן על ה"קו הירוק" המדומיין ולמנוע רצף התיישבותי ערבי-פלסטיני בין הנגב לדרום הר חברון. כך הפך היישוב הלא-מוכר למטרה מועדפת עבור המדינה וסוכנויותיה, והן עושות כל שלאל ידן כדי למרר את חיי תושביו ולגרשם.
לחלק מן התושבים שפגשנו באום אל-חיראן יש תארים אקדמיים. יש מהנשים שלומדות באוניברסיטה, חרף העול הכבד של גידול משפחה, הכולל נשיאת מים בג'ריקנים כבדים ותמרון מתמיד בין השעות שבהן יש ואין חשמל ביישוב. אחת הנשים שפגשנו היא אמל, אלמנתו של המורה יעקוּבּ מוסא אבו אל-קיעאן, שנטען – אך טרם הוכח – שניסה לדרוס את השוטרים שבאו לגרשו מביתו. יעקוּב – או יעקֹב, כפי שכינו אותו חלק מהתושבים – היה מורה למתמטיקה בבית הספר התיכון "אל-סאלם חורה". אלמנתו, בעלת תואר ד"ר, היא מרצה לחינוך בבאר-שבע.
כל התושבים שפגשנו באום אל-חיראן, נשים כגברים, כועסים וחשים מושפלים, ובעיקר חשים נבגדים בידי המדינה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם של מנהיגיה. אך הם בעיקר חרדים מפני הבאות: חלק מבתי היישוב כבר נהרסו ושרידיהם פזורים בשטח, ועל מבנים טרומיים שהובאו למקום בעקבות האירועים האחרונים מיהרו הרשויות להדביק צווי הריסה. בינתיים התושבים, וגם הכבשים שלהן (שחלקן מתו בקור ובגשם), מנסים למצוא מחסה בסוכה מאולתרת.
ומה לא מצאנו זכר באום אל-חיראן? את המדינה האסלאמית (דאע"ש), שהשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, מיהר לשייך אליה את יעקוּב המנוח, אולי כדי להתיר את דמו בדיעבד. אבל גם המדינה הדמוקרטית – כלומר, שזו שמטרתה אינה רק לבסס את ההגמוניה של הרוב היהודי – נפקדת משם. בנאומו המפורסם בגטיסבורג ב-19 בנובמבר 1863, הכריז נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, כי "ממשלה של העם, בידי העם, למען העם לא תכלה מן האדמה".
סדר הדברים כאן חשוב, ואולי אף קריטי: קודם כל הממשלה חייבת להיות של העם, או מן העם, ולא רק שייכת לקבוצה מסוימת בו, ורק לאחר מכן עליה להיבחר בידי העם ולשרת אותו. אבל לתושבי אום אל-חיראן אין ייצוג בממשלה (כולל בחלק מן הגופים המתכננים את עתידם), ונציגיהם בכנסת, כמו ראש "הרשימה המשותפת" איימן עודה, מוכים ומושפלים. בלעדי זה כל היתר חסר משמעות.
