ב-24 בינואר התקיים בכנסת כינוס הייסוד של השדולה הפרלמנטרית לחיזוק הקשרים בין יהודים למוסלמים, שבו נכחו דמויות מפתח בשיח הבין-דתי בישראל, מקרב החברה האזרחית והממסד. עד כה צמד המילים "בין-דתי" הופיע בכנסת בעיקר במפגש בין חברי כנסת ימנים ודתיים-לאומיים לבין נוצרים אוונגליסטים תומכי ישראל. לפיכך עצם קיומה של שדולה לחיזוק הקשר בין יהודים ומוסלמים בני הארץ הוא דבר מבורך. עם זאת, ההרכב יוצא הדופן של ראשות השדולה מעורר תהיות.
ראשי השדולה הם חברי הכנסת יהודה גליק מהליכוד, ראש וראשון לשוחרי הר הבית ונאמני המקדש בישראל, וזוהיר בהלול מהמחנה הציוני – ערבי מוסלמי, המכהן בשדולות שונות המקדמות שיתוף בין יהודים לערבים, אך אינו ידוע בקשריו למנהיגים בזירה הדתית-אסלאמית בישראל. לא ברור איך ביכולתו של בהלול לרתום מנהיגים מוסלמים לקידום השיח הבין-דתי, לאור השתייכותו המפלגתית ונוכח מיקומו השולי בשיח הזה בארץ. החיבור הראשוני בין גליק ובהלול, אשר נוצר סביב מאבקם המשותף בחוק המואזין, העלה גם תהיות והשערות בתקשורת הערבית.
העובדה שגליק נמנה עם מייסדי השדולה מעלה תהיות. כמי שמזוהה יותר מכל עם האיום על מסגד אל-אקצא, גליק נחשב לסדין אדום בקרב פלסטינים ומוסלמים רבים. יתר על כן, לאור עמדותיו הימניות הידועות של גליק יש לתהות אם מדובר ברצון כן מצדו ליצור שיח יהודי-מוסלמי או שמא מדובר בניסיון להסוות את מציאות הכיבוש ואי השוויון באמצעות מראית עין של שיח בין-דתי, ואולי גם לקדם את הקמת בית המקדש השלישי על חורבות כיפת הסלע.
יש הרואים בגליק מתחזה מסוכן, הפועל בזירה הבין-דתית ורותם את שיח הסובלנות והאוניברסליות כדי לקדם את יעדיו המשיחיים והפונדמנטליסטיים. אחרים מזכירים את הרקע המשפחתי הליברלי שלו וסבורים כי תפיסת העולם שלו מורכבת. כיום מדבר גליק על בית המקדש שייבנה כבית תפילה לכל העמים, מתוך שיתוף פעולה בין קהילות דתיות שונות, תוך הפיכת הר הבית למרחב בין-דתי ומבלי להרוס מבנים מוסלמיים (גישה שמקטינה את סיכוייו להיבחר פעם נוספת לליכוד). את האחרונים יש לשאול כיצד שיח ליברלי שכזה עולה בקנה אחד עם תמיכה בהמשך הכיבוש והשליטה היהודית על הפלסטינים בשטחים. אתגר גדול מונח לפתחיהם של גליק ובהלול, וחובת ההוכחה היא עליהם.
באירוע נכחו מספר רבנים ופקידים בכירים, אולם בלטה בהיעדרה נוכחות מוסלמית משמעותית. רבים מהדוברים והדוברות חזרו והדגישו שהסכסוך אינו דתי אלא לאומי, שישנו חיבור רוחני ודתי בין בני הארץ וששמו של אלוהים הוא "שלום". אולם ברי כי בצד היותו של הסכסוך לאומי, טריטוריאלי ופוליטי, הוא במידה רבה גם סכסוך דתי.
המפגש בין הציונים לערבים בארץ טעון במתח דתי מראשיתו. הציונות ה"חילונית" היא פרשנות לאומית מודרנית של המונח התיאולוגי "ציון", בעוד שקדושת "אל-אקצא" היא המעניקה משמעות לתנועה הלאומית הפלסטינית. כדי שהשיח הבין-דתי יפרוץ את הגבולות הצרים שבתוכם הוא מתנהל כיום, קודם כל יש להכיר בכך שהסכסוך הדתי נגזר מהסכסוך הלאומי.
השיח הבין-דתי האפקטיבי ביותר בישראל מתקיים כיום בקרב החברה האזרחית, ולא במסגרת מוסדות המדינה. שדולה בכנסת עשויה להעצים את המפגש והשיח בין יהודים למוסלמים על ידי חיבור בין החברה האזרחית לבין מוסדות המדינה ופקידיה, ובכך לתת גושפנקא רשמית לפעילות הבין-דתית במרחב האזרחי. יתרה מכך, היא יכולה לרתום את הידע שיצטבר בחברה האזרחית ולהעתיקו לפעילות ממסדית, למשל בתכניות לימוד, בבתי הדין ובמפגש בין הממסדים הדתיים. יש לקוות שנציגי השדולה ידעו להתמודד עם החסמים הגלומים בדמותו של גליק ובסוגית הר הבית ואל-אקצא, ויצליחו לתרום לחיזוק היחסים בין יהודים ומוסלמים בישראל.
עריכה: ד"ר לילך אסף