ההיבט המשפטי. רוב הדיווחים המתייחסים להצעת חוק היסוד שהגיש אבי דיכטר מצביעים על כך שהחוק מקפל בתוכו את ביטול מעמד השפה הערבית כשפה רשמית בישראל. אולם מעמדן של השפות העברית והערבית בישראל נעוץ בקביעה מנדטורית בלבד, גם אם שתיהן נהנות ממעמד רשמי להלכה. במילים אחרות, הצעת חוק היסוד מעגנת לראשונה בחוק את מעמדה של העברית כשפה הרשמית, לצד הכרה בשפה הערבית כשפה ייחודית אך לא רשמית. בכך נוצר לראשונה מדרג חוקי שונה לשתי השפות.
ההקשר החברתי. חוק הלאום, שגרסה נוספת שלו אמורה להיות מוצגת בקרוב, אינו צפוי לשנות דבר במציאות הישראלית. החוק הוא לא יותר מאשר השתקפות של מציאות קיימת ומתמשכת של עשורים אחדים. במסגרת מציאות זו החברה הישראלית הולכת ומחדדת את הגדרתה האתנו-תרבותית היהודית. זהו תהליך שמושפע ממספר גורמים, ובהם קריסת תהליך אוסלו וקץ החלומות ההסדריים; הכרעת המאבק שהגיע לשיאו לפני כשני עשורים בין הזרם הליברלי-אזרחי, שביקש להגדיר את הציונות במישור הפוליטי, לבין הזרם האתנו-לאומי שביקש להגדירה במישור התרבותי והדתי; התהליך המשלים של התבססות ההגמוניה הפוליטית החדשה בישראל, שהחליפה את ההגמוניה של מפא"י; והצורך בהגדרת מכנה משותף לכלל השבטים המרכיבים את המארג החברתי הישראלי בעידן המאופיין באינדיווידואליזם חריף, רב-תרבותיות והתכנסות פנימית של קהילות לתוך עצמן.
"השאלה הערבית". לא ניתן לנתק את חוק הלאום מהיחס למיעוט הערבי-פלסטיני במדינה. חוק הלאום, בנוסחיו המוקדם ולבטח בנוסח הנוכחי, מצטרף לשורה של מהלכי חקיקה וצעדים בשטח שמשמעותם דחיקה של המיעוט הערבי-פלסטיני מתוך המרחב הישראלי. לדחיקה הזו יש משמעות תרבותית, למשל בכל הנוגע למעמד השפה הערבית, אולם גם מטרה פוליטית: צמצום הייצוג הערבי-פלסטיני בכנסת ופגיעה בכוחן של תנועות ומפלגות פוליטיות המאתגרות את גבולות השיח הדמוקרטי היהודי, לא כל שכן את יסודות הפרדיגמה של המדינה יהודית-דמוקרטית. המהלך המשלים הוא נסיון לשלב את האוכלוסייה הערבית בכלכלה הלאומית. הדבר נעשה לא רק כחלק מתפיסה ניאו-ליברלית החותרת לצמצום ההוצאה על מגזרים מוחלשים, אלא גם מתוך רצון להמיר את דיכויו של הקולקטיב, ולפצות עליו, ברווחה אישית-אינדיבידואלית. זו גם תפיסתה של ממשלת הימין ביחס לרשות הפלסטינית.
העתיד. למיעוט הערבי-פלסטיני אין כיום, למעשה, חלופות משמעותיות להתמודדות עם צעדי הממשלה ועם הקונצנזוס היהודי המסתמן בכל הנוגע להגדרת שאלת הזהות הישראלית. למעשה נתונים המיעוט והנהגתו במלכוד, משום שההדרה הפוליטית מומתקת בהכלה כלכלית העונה על טענות ארוכות-שנים של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית ומנהיגותה על קיפוח ואפליה. יתר על כן, המנהיגות הערבית הנוכחית, המהווה מושא להתקפותיה של הממשלה, משלבת ידיים עם צעדיה הכלכליים של הממשלה, וההכלה הכלכלית מתקבלת בברכה גם בקרב שחקנים חשובים בארגוני החברה האזרחית הפועלים משך שנים, ללא לאות, לשיפור המציאות הסוציו-אקונומית של המיעוט.
קשה להעריך כיצד ייושב הדיסוננס הזה. אלימות מעולם לא הייתה מרכיב שכיח ברפרטואר האסטרטגיות של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל. התגובה הסבירה יותר היא התכנסות קהילתית, שתביא לכך שהשילוב הכלכלי יתקדם ויעמיק, אך יחל גם תהליך התנתקות קהילתי, פוליטי ותרבותי, של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל מהרוב היהודי. תכליתה של ההתכנסות הזו תהיה בניה עצמית והתמודדות עצמאית ככל האפשר עם שורת בעיות פנימיות כמו פשיעה, מעמד האישה ועוד.
תהליך כזה יהיה ארוך טווח, והוא יהיה כרוך בצמצום נקודות הממשק של המיעוט עם המדינה. הוא יתכתב גם עם מגמות כלל-עולמיות הרואות במודלים קהילתיים פתרון סביר להתמודדות עם בעיות מבניות בלתי-פתירות. הציבורי היהודי בישראל, והממשלות, עשויות לתמוך באסטרטגיה כזו, ברוח תפיסת ה"עופו לנו מהעיניים" של יאיר לפיד, אך על כולם לזכור כי התוצאה עלולה להיות בדלנות לאומית-חברתית שתהיה חלום בלהות עבור החברה הישראלית כולה.
