בחודשים האחרונים לא יורדת סוגיית ההדתה מסדר היום הציבורי, החל מעיתונות ופאנלים בנושא וכלה בדוחות והתארגנות אזרחית של הורים מודאגים. השיח הקיים הוא דיכוטומי – טוב או רע, בעד או נגד.
קולם של הארגונים היהודיים החילונים בולט בהעדרו. ארגונים ותיקים כגון הלל, המקיים פעילות יהודית-פלורליסטית בקמפוסים, ארגונים הפונים לציבור הרחב כגון קולות, אלול, בינה ואחרים, כולם שותקים. קל לחשוב שהסיבה היא כספית או תלות במשרד החינוך, אך הסיבות הן מהותיות יותר.
הארגונים הללו פרחו בשנות ה-90, כתגובות שונות ואף סותרות לאירועי אותה תקופה. לאחר רצח רבין הוקמו ארגונים שמטרתם היתה לקרב בין חילוניים לדתיים, לאחר שדתיים רבים חשו שרצח רבין מטיל דופי בחברה הדתית כולה. לצד זאת, כתגובת נגד ל"ארון הספרים היהודי" ו"העגלה החילונית הריקה" קמו ארגונים שהביאו בשורה יהודית חילונית המנכסת את היהדות גם לחילונים, ללא התנצלות או רגשי נחיתות. ארגונים אלה קראו להתחבר למקורות הדתיים, האשכנזים או המזרחים, ללמוד אותם בהקשר חילוני, אזרחי, ולעתים אף ביקורתי, ובה בעת ליצור שפה אחת עם החברה הדתית וחרדית. כך קמו ארגונים כגון גשר, בינה, אלול, ממזרח שמש, קולות ואחרים.
ארגונים אלה פעלו במנותק מההקשר הפוליטי ואף הבליטו את היותם א-פוליטיים. על מנת לפתוח את השערים לכולם, ולוודא שכולם מגיעים בשעריהם, הם ויתרו על השיח הפוליטי ועל החיבור הביקורתי בין היהדות והטקסטים היהודיים לבין המציאות הפוליטית.
התגובה הגורפת על רצח רבין, גם במחנה השמאל, היתה רתיעה מהכרעות. הסטטוס קוו הישראלי, מאז 1967 ואולי אפילו מאז 1948, פסע בזהירות רבה בין סיפור הגאולה של שיבת ציון ובין סיפור הנורמליזציה של הקיום היהודי. ממשלת רבין התקרבה באופן חסר תקדים להכרעה לטובת נורמליזציה, אך יגאל עמיר משך את החבל בעוצמה גדולה יותר אל הכיוון ההפוך, זה של שכר ועונש שנגזרים מלמעלה. החברה הישראלית השברירית נרתעה באופן עמוק מעצם האפשרות של הכרעה, והוויתור של ארגוני הלומדים על השיח הפוליטי שיקף היטב את המגמה הזאת.
החשש מהכרעה, מנקיטת עמדה שתוביל להעדפה ברורה של אפשרות אחת על פני אחרת, הפך מאז רצח רבין להיות העקרון המכונן של הפוליטיקה בישראל. ארגוני הלומדים והפעילים שגשגו במציאות הזו, כיוון שארון הספרים היהודי על ריבוי גישותיו ועמדותיו יכול להיות אכסניה בטוחה לשיח שמדגיש ריבוי ולא אחריות פוליטית.
אך המצב בשטח משתנה. ממשלת ישראל הנוכחית איננה רק ממשלת ימין היוצאת נגד עמדות שמאליות. הממשלה הנוכחית היא ממשלה סינגולרית, כזו שמתנגדת באופן אינהרנטי לאותו ריבוי שארגוני הלומדים מקדשים כבר עשרים שנה בגלגולם הא-פוליטי. פרויקט ההדתה המערכתי שנחשף בשבועות האחרונים בחסות משרד החינוך הוא מהלך שמטרתו המוצהרת היא להנחיל גרסה אחת שאין בלתה של יהדות ממלכתית ופוליטית.
מטרת ההדתה הזו אינה קידום של נצחון של הימין על השמאל, אלא קיבוע של החשיבה הגאולית מבית המדרש של רבני יש"ע כברירת המחדל של מחשבה ישראלית על יהדות. כל מי שיסטה מן התקן הזה יצטרך להצדיק את סטייתו. אם לא יעשה זאת, ילדיו שיחונכו על ברכיה של אותה גישה יביטו בו, במקרה הטוב, בתמהון.
לארגוני הלומדים אין עוד את הפריבילגיה להישאר א-פוליטיים. אפשר לומר שמעולם לא היתה להם פריבילגיה כזו, אבל גם אם היתה היא איננה כיום. ממשלת ישראל מאיימת בדיוק על הליבה המהותית של הארגונים הללו. מסע ההדתה מתבצע בחסות צעדים פרובוקטיביים יותר כמו חיסולו של מתווה הכותל. הוא כולל הכנסת שיח דתי-משיחי למערכת החינוך החילונית ולתכני הלימוד לכל הגילאים כולל תיכון ("מסע ישראלי"). הוא כולל הדרת נשים בכלל, וממקומות קדושים כגון רחבת הכותל בפרט, והעברת תקציבי עתק לעמותות המכניסות תכנים דתיים בזיל הזול למערכת החינוך.
לארגונים הללו אנו מבקשים לומר: תתחילו להיות פוליטיים. הפלורליזם שאתם מלמדים הוא השקפה פוליטית, גם באופן עקרוני ובמיוחד בשעה הזו בישראל. כשלקחתם על עצמכם את השליחות ללמד יהדות רבת-פנים, זו היתה שליחות של חשיפה וקירוב. היום זו שליחות של הגנה על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
עליכם להמשיך ללמד ולקדם הוויה יהודית מגוונת, שבה היהדות האורתודוכסית היא זרם בין זרמים, וכמוה גם היהדות שמתעקשת להיות חילונית. אל תתבטלו בפני משרד החינוך. תבעו את התקציבים והמעמד המגיעים לכם ברמה הלאומית ובכל בית ספר בנפרד. היו פוליטיים. לכו בכחכם זה והושעתם את ישראל.
