100 מיליון צפיות ביוטיוב. זהו מספר האנשים (נכון לסוף אוקטובר 2017) שהאזינו לאלבומה החדש של להקת הרוק המצרית "קאירוקי" (Cairokee), "נקודה לבנה" (نقطة بيضاء), שלושה חודשים בלבד מאז הועלה ליוטיוב. זהו, אגב, מספר צפיות שיא של להקה ערבית באתר.
ראשיתו של האלבום הייתה בראשית חודש יולי 2017, אז הודיעו חברי הלהקה, בפוסט שפורסם בפייסבוק, כי אלבומם החדש לא ישווק לחנויות בשל סירובה של הרשות העליונה לצנזורה במצרים לאשר להשמעה ארבעה שירים מתוכו. בשל כך החליטו חברי הלהקה להפיץ את האלבום – על כל שיריו ותכניו – ברשת האינטרנט, לשמיעה חופשית של כל דורש.
ההיסטוריה וההווה של הלהקה הם בבחינת משל לקורותיהם של מיליוני צעירים במצרים. הלהקה, שנוסדה בשנת 2003, החלה את דרכה בביצוע של גרסאות כיסוי לשירים באנגלית, אולם במהרה עברה לשירים מקוריים בערבית-מצרית, מה שקנה לה אוהדים רבים בקרב הצעירים במדינה. הצלחה זו קבעה את המשך דרכה של הלהקה ואת התמקדותה בשנים שלאחר מכן בערבית-מצרית בלבד. מהפכת 2011 הייתה נקודת המפנה של הלהקה, אז הייתה בין הקולות הבולטים של בני דור "25 בינואר". חלק משירי הלהקה הפכו להמנוני המהפכה.
אז, בשיר דוגמת "יא אל-מידאן" ("הכיכר"), כיכרות המחאה, ולאו דווקא כיכר תחריר, הואנשו ונדמו למי שנאבקות למען צדק חברתי וחירות. השיר בוצע כדואט משותף למנהיג הלהקה, אמיר עיד, שייצג את הדור הצעיר והליברלי של מצרים, יחד עם עאידה אל-איובי עטוית החיג'אב, שסימלה את הזרמים הדתיים במדינה. מילות השיר נכתבו בלשון רבים, והוא הציג את אחדותה של החברה המצרית סביב הרצון להפיל את שלטונו של חוסני מבארכ.
את הצעירים הערביים שיצאו לכיכרות לא העסיקו קורותיהם של "האחים המוסלמים" מאז, כישלונותיהם המתמשכים של הפוליטיקאים הערבים או צמיחתו של ארגון דאע"ש. בראשית 2014 קוננה הִבַּה טוג'י על אובדנה של התקווה והאופוריה שהייתה מנת חלקם של מיליוני צעירים בעולם הערבי: "חָלַמְנוּ עַל אָבִיב פּוֹרֵחַ, שֶׁנִּיחוֹחוֹ מִתְפַּזֵּר עַל הָאֲנָשִׁים / קִבַּלְנוּ אָבִיב מְבֻלְבָּל, הֵאִיר אֶת דַּם הַיְּלָדִים וְהָאֲנָשִׁים".
לאחר הדחת מוחמד מורסי ביולי 2013 החל השלטון החדש במצרים לתבוע בעלות על הנרטיב המהפכני ולעצב מחדש בשיטתיות את המרחבים הציבוריים, הפיזיים והוירטואליים כדי לשנות את משמעותם ואת הזיכרון שלהם. כיכר תחריר נחסמה, ציורי הגרפיטי המהפכניים נמחקו מהקירות, ומגבלות הוטלו על אמצעי תקשורת ביקורתיים, ובמקרים מסויימים אף הופסקו שידוריהם או הפצתם. הסרט שהיה מועמד לפרס האוסקר וזכה בפסטיבל קאן, "אל-מידאן" ("הכיכר"), שתיעד את אירועי ינואר 2011, נאסר להקרנה במצרים. מטרתם של צעדים שלטוניים אלה הייתה ברורה: לתבוע בעלות על הגרסה של האירועים, וליצור נרטיב מקביל כדי למנוע את הישנותם של אירועי ינואר 2011.
חלק מאלה שהיו מזוהים עם סמליה של מהפכת ינואר 2011 הבינו את המסר הברור של משטר סיסי, ובחרו להגר ולעבור ליצור באירופה או בארצות הברית. ראמי עצאם, שעלה בשנת 2011 לבמה מאולתרת ובקול ניחר שר את הסיסמאות שליקט בכיכר, מצא מקלט בשוודיה. ואיל ע'נים, פנים נוספות של ינואר 2011 ומי שסייע להפיץ את "כולנו ח'אלד סעיד", עקר לארצות הברית. אפילו באסם יוסף, מי ששידר את תכנית הסאטירה "אל-ברנאמג" שהייתה מזוהה עם הנרטיב המהפכני, חי ויוצר כיום בארצות הברית.
אולם למרות כל הנסיונות ל"סיסיפיקציה" של המהפכה נשמר השיח המהפכני במרחבים המקוונים. שיר הנושא מאלבומה האחרון של "קאירוקי", "נקודה לבנה", מתאר אדם אובד עצות הכלוא בתוך עצמו וסביבו אפילה הולכת ומתגברת. הוא מנסה להרים את קולו, אולם הוא בוחר בשתיקה כדי להימנע מצרות. השיר נאסר להפצה במצרים, אולם "קאירוקי" ולהקות רבות אחרות דוגמתה ממשיכות לשמש שופר לשיח ביקורתי, תוך שהן מנצלות את האינטרנט כדי לעקוף הגבלות של השלטון.
קאירוקי היא בבחינת היוצא מן הכלל שאינו מייצג את הכלל. הלהקה, שזוכה לחסות נדיבה של חברות מסחריות דוגמת קוקה-קולה ולחוזה שמן בחברת תקליטים אירופאית, יכולה להרשות לעצמה לבחון את גבולות השיח. חברי הלהקה גם מבינים את החבל הדק שהשלטונות בקהיר מהלכים עליו מול הלהקה הפופולרית. הסיפור עם להקות פחות משפיעות שונה לחלוטין; חבריהן נעצרו, הופעותיהן בוטלו וכל זכר לקיומן נמצא כיום במרחב המקוון בלבד. כך גם מצבם של עיתונאים, סופרים או אפילו בעלי חשבונות טוויטר שהעזו להיות ביקורתיים "יתר על המידה".
עם כל זאת, השיח הביקורתי במצרים ובמרחב הערבי ממשיך להתקיים. מיליוני צעירים ערבים תרים אחר הקול האחר המבטא את מצוקותיהם בקול ראשון, ולא מסתתר מאחורי מסכות עבות של דימויים ורמזים. קולות אלה מבטאים את השינוי הגדול שעברו מדינות ערביות, על ההבדלים ביניהן, בשנים האחרונות.
