ציטוטים שמאשימים את הפלסטינים בהזנחת ילדיהם, שנאה מעוורת והסתה מתמשכת הם חלק אינטגרלי מהשיח הישראלי שמנסה להוכיח את השנאה, הצימאון לדם והקידוש הקמאי של האדמה מצד הפלסטינים. אחד העוגנים שבו נאחז השיח הזה הוא הטענה החוזרת ונשנית ש"ספרי לימוד ברשות רוויים במסרי הסתה". טענה זו נובעת בעיקר מפרשנות חרדתית, שעל פיה מסר המנוגד לנרטיב הציוני הוא שווה ערך לשלילת קיומה של ישראל, איום עליה ורצון להשמידה.
עד שנת 2000 נסמכה מערכת החינוך הפלסטינית על זו הירדנית. עיון בספרי לימוד עדכניים לכיתות א'-ד' בבתי הספר הפלסטינים, ושיחות עם מומחים, מגלים כי התוכן הפוליטי בספרים מורכב מכדי למקמו על ציר דיכוטומי שבין חיוב או שלילת קיומה של ישראל. התוכן הזה, בפשטות, משקף את חייו של עם כבוש הסובל מרמת חיים נמוכה, שמרנות משתקת ואסלאמיזציה גוברת.
אתר PalWatch נוסד בשנת 1996 על ידי איתמר מרכוס, פעיל ימין ותושב ההתנחלות אפרת. האתר עוקב אחר התקשורת הפלסטינית במטרה לאתר בה הסתה. "בשנת 2006, משרד החינוך הפלסטיני הוציא לאור ספרי לימוד חדשים לכיתה י"ב שחוברו על ידי אנשי חינוך פלסטינים שמונו בידי הנהגת פת"ח", נכתב באתר. "מתוך סקירה בספרים התגלה כי אין בהם ניסיון לחנך לדו קיום או לשלום עם ישראל. נהפוך הוא, הספרים משקפים אי הכרה בזכות קיומה של ישראל".
ספר אזרחות לכיתות ב'. התלמידים מתבקשים לקשר בין הערים הפלסטיניות נצרת, ירושלים, יריחו, חברון, עזה ועכו ובין האתרים ההיסטוריים והדתיים, המקודשים לאסלאם ולנצרות, המצויים בהן (צילום מסך)
מדינת ישראל מופיעה בספרי הלימוד הפלסטינים בעיקר כישות ציונית כובשת שחוללה את הנכבה ושוללת את חופש התנועה בשטחים ואת חירותם של פלסטינים, ביניהם קרובי משפחה של תלמידים. בספרי קריאה לגילאי החינוך היסודי ניתן למצוא טקסטים רבים שמתארים את הטבע הפלסטיני היפה, מקומות תיירותיים וקדושים וערים בתוך הקו הירוק, המוגדרות כערים פלסטיניות.
"הילדים התרגשו לקראת הנסיעה לעיר עכא (עכו) בצפון פלסטין," כתוב למשל בספר אזרחות לכיתה א', "ארצנו פלסטין היא יפה ואנחנו אוהבים לטייל בה". המילה וטן (מולדת) מופיעה כמעט בכל טקסט, בין היתר בסיפורים אלגוריים שמטרתם להמחיש את חשיבות המולדת והשמירה עליה. בציורי אילוסטרציה מונף דגל פלסטין מעל הבניינים, והמפה המוצגת היא מפת פלסטין ההיסטורית בין הים לנהר, ללא זכר לקו הירוק.
"למשרד החינוך הפלסטיני אין סמכות לקבוע את גבולות המדינה הפלסטינית. עוד לא הגענו להסכם מדיני, עוד אין גבולות ברורים למדינה העתידית, וזאת מבלי לדבר על ההתנחלויות שלהן יש יד בטשטוש הגבולות", אומר ד"ר נעים אבו אל-חומוס, שר החינוך הפלסטיני לשעבר, כיום מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת ביר-זית. "איזו אופציה יש לנו חוץ מלשרטט את מפת פלסטין ההיסטורית?"
התוכן הפוליטי מרוכז, אם כן, בנכבה, האסון הלאומי שאירע לפלסטינים בשנת 1948, שכתוצאה ממנו נעקרו רבים מהם מבתיהם ומולדתם, יצאו לפליטות ואכלסו את מחנות הפליטים בעזה ובגדה. הילדים שלומדים מן הספרים הללו הם, סביר להניח, דור רביעי לנכבה, ובית הספר מטמיע בהם כמיהה והשתייכות למקום מושבם המקורי של סביהם וסבתותיהם. הם לומדים על פלסטין ההיסטורית, שאין בה ישראל, ושאל-קודס בירתה.
בשיעורי חברה מתוארים ביקורים בכלא כפעילות שגרתית, כמו ללכת לרופא או לבקר את סבא וסבתא. כבר בכיתה א' משוננים משפטים כמו "בבתי הכלא של הכיבוש יש אסירים שהם ילדים". "המילה הסתה מוגדרת על-ידי ישראל, ובפרט על-ידי הימין הישראלי. הם אלה שטוענים אותה במשמעות. לכל הטענות הללו אין כל בסיס", אומר אבו אל-חומוס. "האם בניית זהות תרבותית ולאומית פלסטינית היא הסתה? ללמד את הילדים על ההיסטוריה של המולדת שלהם והמקומות הקדושים זו הסתה? למיטב ידיעתי כל מדינה בעולם מלמדת את ילדיה על ההיסטוריה, התרבות, האסונות הלאומיים והמורשת. זו היסטוריה, לא הסתה".
"יחד עם דוד שלה, עדנאן, נסעה עליא לאל-ח'ליל (חברון). הם הסתובבו בעיר העתיקה והגיעו לבית הספר של עדנאן, שהכיבוש הפך אותו להתנחלות. בעיר הם התפללו בחרם אל-אבראהימי (מערת המכפלה). 'איזה כיף זה לחזור למולדת אחרי כל כך הרבה זמן', אמר עדנאן".
הטקסט הקצר הזה לקוח מספר קריאה לכיתה ב'. בספרי הלימוד של החינוך היסודי אין זכר לישראלים או ליהודים. הם מוצגים כפי שהפלסטינים נתקלים בהם בחיי היומיום: חיילים במחסומים, חיילים ושוטרים השומרים על בתי הכלא הצבאיים בהם נמצאים האסירים הפוליטיים, והכובשים שעקרו את אבותיהם מאדמתם. "כּרים גר עם משפחתו בבית ישן בירושלים, אותו ירש אביו מסבו", כתוב באחד הספרים. "ביום עצוב אחד הגיעו דחפורי הכיבוש להרוס את הבית. כרים צפה בעצב בחדרו נהרס עד שהפך לעפר. כרים עזב את המקום עצוב ודומע. אביו חיבק אותו ולחש, 'אל תהיה עצוב, הם הורסים ואנחנו בונים מחדש' ".
בנוסף, יש אינספור תיאורים של ביקורים שגרתיים אצל קרובי משפחה בכלא ויחס לא ראוי מצד החיילים במחסומים או בכניסה לכלא. "אלה חיי היומיום של התלמידים, ברור שיהיו מתוארים בספרים", אומר אבו אל-חומוס, "זה לא חומר מומצא. זה חלק מחיי היומיום של הילדים ובין התוצאות הברורות של האסון הפלסטיני".
"מי שמנתח את ספרי הלימוד הפלסטיניים בישראל הם לא אנשים מומחים אלא ארגונים פוליטיים ימניים שיוצאים מנקודת הנחה שיש הסתה, בלי ידע או כלים מקדימים בניתוח ספרים", אומרת ד"ר סמירה עליאן מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. "ארגונים אלה ניגשים לספרים מתוך הנחת מוצא שיש בהם הסתה עוד לפני שמגיעים לטקסטים. הכיבוש נמצא שם בהיקף גדול כי זו המציאות שבה העם הזה חי. כדי להסביר את זה הם לא מדברים על אינדיבידואלים יהודים אלא על התנועה הציונית והאידאולוגיה שלה, שבראייתם לקחה את האדמה של עם אחד – הם, הפלסטינים – כדי לשכן בה עם אחר, היהודים".
"אני לא מנסה להגיד שספרי הרשות נותנים תמונה אוניברסלית ושהם לא עושים טעויות. הם מאוד מקובעים, ויש שם טעויות", מוסיפה עליאן, "בספרי היסטוריה של החטיבה והתיכון הם לא מלמדים על השואה, אבל לא הייתי אומרת שיש הסתה. לא נתקלתי בתיאורים של יהודים כפרימיטיבים, כשם שלעתים מוצגים ערבים בספרי הלימוד הישראלים. צריך לעצור רגע ולזכור שלא מדובר פה במדינה עצמאית. זו יישות שתלויה בתקציבים מהאיחוד האירופי ומארצות הברית, והיא לא תשתמש בהסתה על ימין ועל שמאל. אלא שישראל אחוזת פוביה ולכל דבר היא קוראת הסתה. בספרים אין תמונות נגד ישראל. יש תמונות של חיילים חמורי סבר, אבל ככה נראה הכיבוש שהם חיים בתוכו. מה ישראל רוצה, שיהיו תמונות של חיילים מחויכים, כדי שיראו את הכיבוש כנאור?"
ספר לימוד "חינוך אסלאמי" לכיתות א'
"בידיי אני אוחז דברים. באמצעות הרגליים אני הולך. בעיניים אני רואה מה יש מסביב. בלשון אני טועם את האוכל. באוזניים אני שומע צלילים". כך נפתח הפרק הראשון בספר לימוד החינוך האסלאמי לכיתה א' (PDF). המסר: אלוהים ברא אותנו בצורה הטובה ביותר. הוא ישות עליונה קדושה ולכן הוא ראוי לציות ואמונה.
הבלטת עוצמתו של האל ופלא הבריאה, כהוכחה לקיומו, קיימת לא רק בשיעורי הדת. בטקסטים לקריאה מופיעים שבחים לאל על הגשם והמגוון הבוטני בפלסטין. רוב הדמויות הנשיות בציורי אילוסטרציה מופיעות בכיסוי ראש, ורעיון הגמול והעונש מופיע באינטנסיביות, לעתים בצורה מרתיעה. הסורות (פרקי הקוראן) מומחשות באמצעות ציורים מפחידים בהם מוצגות להבות הגיהנום ומתחתיהן דמויות רזות שחורות המתייסרות בחום.
בדברי הסבר לסורה העוסקת בעולם הבא נכתב, בתוך מסגרת ורודה חיננית שלידה עומדת ילדה מחויכת עם כיסוי ראש: "כל האנשים עתידם למות. הכופרים נכנסים לגיהינום. המוסלמי הטוב ממלא את חייו במעשים טובים". בשיעורי חברה מועברים לילדים מסרים חינוכיים דרך פסוקים מהקוראן וסיפורי מעשיות של הנביא מוחמד. אין פלא כי בספרים יש מגדור ברור לתפקידי נשים גברים; בציורים מופיעות נשים במטבח, ומשחקים ובגדים לבנים ולבנות מוצגים באופן דיכוטומי.
מקריאה בספרי הלימוד הפלסטיניים בחינוך היסודי לא עולה תמונה של הסתה אלא של שבר, תסכול וקפאון. העם הפלסטיני משעה את בנייתה של חברה אזרחית מתקדמת לטובת העברת מסרים פוליטיים ודתיים, המשמרים את הטראומה המתמשכת של הילדים ומעכבים את התפתחותם האזרחית והאנושית.
