עוד בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 החלו רעיונות מודרניים לחדור לכווית, אך הם זכו לאחיזה משמעותית רק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. האליטה המקומית הביעה עניין במיוחד בפרלמנטריזם ובלאומיות: הפרלמנטריזם הושווה לחובת ההתייעצות (שוּרַא) באסלאם, והשימוש בהכנסות המדינה לטובת כלל האוכלוסייה תורגם כשיתוף (מֻשַארַכַּה) במשאבים הכלכליים בהתאם לערכים השבטיים.
בעקבות תביעת האליטה המקומית להקים מועצה מייעצת שתגביל את כוחו הגובר של השליט הקים האמיר אחמד א-צבאח בשנת 1938 פרלמנט נבחר בראשות השיח' עבדאללה א-סאלם א-צבאח, דודו של האמיר ויריבו. אולם הפרלמנט כשל ביצירת קונצנזוס רחב ופוזר באלימות כבר בסוף אותה שנה.
בשנת 1950 עלה השיח' עבדאללה לשלטון לאחר מות קודמו. האמיר החדש האמין בקיום הברית העתיקה עם האליטה השבטית חרף הפיחות הניכר במעמדה הכלכלי-חברתי, בין היתר בשל ההכנסות העצומות מנפט שנכנסו ישירות לקופת המדינה. עם זאת, הוא הבין כי הסדר השבטי המסורתי אינו אפקטיבי יותר.
הגידול הדרמטי בהכנסות הצריך לא רק היערכות מחדש של הכלכלה, אלא של תפקוד המדינה בכלל. האמיר עבדאללה פעל לבניית קואליציה לאומית מקרב הקבוצות החברתיות העיקריות במדינה, כולל המיעוט השיעי שמבחינה היסטורית היה המקופח ביותר.
התרבות הפוליטית אליה כיוון השליט הייתה שילוב של מסורת ומודרנה. היא הייתה מודרנית במובן של הקמת מוסדות מדינתיים והפקדת האחריות על רוב תחומי הפעילות בידי ביורוקרטיה מקצועית. הפן המסורתי בא לידי ביטוי בכך שבראשם של רוב מוסדות המדינה עמדו שיח'ים משושלת א-צבאח, שהמשיכו לקיים את מערכת יחסי הפטרון-קליינט המסורתיים באופן שהקיף בפועל את רוב אזרחי המדינה. כך קיווה האמיר לעצב מחדש את כווית לא באמצעות בניית חברה מודרנית המבוססת על לאום ואזרחות, אלא באמצעות הרחבת מושגים מתחום השבטיות והתאמתם למציאות מודרנית.
התרבות הפוליטית החדשה הצריכה מנגנונים מתאימים, ולשם כך כונן פרלמנט נבחר בעל סמכויות חסרות תקדים. בסוף 1959 הוקמה ועדה בת אחד עשר סוחרים מובילים, עליהם הוטלה המשימה להכין את הבחירות. במקביל, נוסחה חוקה על ידי מועצה משותפת שמנתה שלושים ושניים חברים, מהם רק אחד עשר משושלת א-צבאח והיתר בעיקר מקרב סוחרים מהאליטה השבטית.
שני גופים אלה הכשירו את הקרקע להפיכתה של כווית למונרכיה חוקתית עם אסיפה מחוקקת, שנהנתה מסמכויות יוצאות דופן בהיסטוריה של הנסיכויות במפרץ הערבי. החוקה העניקה חירויות רבות לאזרחי המדינה, הפקידה את סמכות החקיקה בידי השליט והפרלמנט והעמידה מנגנוני בקרה על פעולות הממשלה. עם זאת, החוקה לא כוננה את כווית כדמוקרטיה אלא כמונרכיה.
האמנה החברתית החדשה מבית מדרשו של האמיר עבדאללה הניחה מסד יציב למדינה החדשה. בתוכה שולבו האליטות הישנות מקרב שושלת א-צבאח והסוחרים יחד עם קבוצות שהודרו קודם לכן מתהליכי קבלת החלטות כמו השיעים, המעמד הבינוני החדש מהמגזר הציבורי, אנשי עסקים ומשכילים בעלי אוריינטציה לאומית. שילוב זה, יחד עם הנחת היסודות למדינת רווחה, תרם לעיצובה של תרבות פוליטית שונה מזו של נסיכויות אחרות במפרץ. בכווית, למשל, הביקורת האזרחית על המשטר מצד הפרלמנט ובתקשורת גלויה ורווחת באופן יחסי.
מאז כינונה שרדה כווית לא מעט משברים, ובראשם הכיבוש העיראקי והמהפכות הערביות בראשית העשור הנוכחי. בשנת 2012, בהשראת "האביב הערבי", הפגינו עשרות אלפי כוויתים מכל קצוות הקשת החברתית והאידיאולוגית בתביעה להפוך את כווית למונרכיה דמוקרטית נוסח אנגליה. האחדות המרשימה הזו לא החזיקה מעמד, מאחר שרוב אזרחי כווית העדיפו דמוקרטיה מוגבלת, ואת המשך היציבות הפוליטית-כלכלית, על פני האנרכיה שהחלה לפקוד את המדינות הערביות.
מנהיגי ההפגנות נעצרו והואשמו בפגיעה בבטחון המדינה (האשמה שבוטלה לאחר שוך המהומות), ואזרחי המדינה זכו לתשלום בסך אלף דינאר לנפש ותלושי מזון חינם למשך שנה. שלטונה של שושלת א-צבאח נותר יציב.
