מצד אחד אנחנו שומעים שהאינדונזים החליטו לאסור על ישראלים להיכנס למדינה עקב האירועים בעזה. מצד שני, מתברר שהארגון האינדונזי נַהְדַתוּ-ל עוּלַמַא, שהוא ככל הנראה הארגון האסלאמי הגדול ביותר בעולם, ובו עשרות מיליוני חברים, יוזם פעילות בין־דתית במוזאון מגדל דוד. על פי ידידי ועמיתי ד"ר גיורא אלירז, המתמחה באסלאם בדרום מזרח אסיה, מדובר בארגון אסלאמי מתון בן מאה שנים שסיפורו שזור בסיפורה של אינדונזיה המודרנית.
האירוע הבין־דתי האמור עתיד להיערך בירושלים בשבועות הקרובים, בשלב זה ללא השתתפותם של דמויות דתיות בכירות מבין המוסלמים הפלסטינים הירושלמים. עבור המוסלמים בירושלים השתתפות באירוע כזה מגוּנָה כנורמליזציה כפולה: גם הכרה בישראל ופעילות "דו־קיום" שאינה עוסקת במפורש באי־השוויון בין ישראלים לפלסטינים ובסיום הכיבוש, וגם מתן לגיטימציה למוסד ישראלי הנמצא בירושלים המזרחית.
משיחות שערכתי בעת האחרונה עם אנשים המקורבים לעניין הופתעתי לגלות שמדובר, למעשה, ביוזמה של מזכ"ל הארגון קיאי חאג'י יחיא חוליל סטאקוף, המקורב לנשיא אינדונזיה ויגיע לירושלים לרגל האירוע. עוד למדתי שבכירים פלסטינים וירדניים מבקשים להיפגש עם המזכ"ל סמוך לנחיתתו העתידית.
מקורות עימם שוחחתי מסבירים שסטאקוף מגיע לישראל כדי להשתתף בכנס השנתי של הוועד היהודי האמריקאי (AJC) המתקיים לראשונה בישראל בהשתתפות ראשי המדינה. בתוך כך נודע כי קולולם, מיזם מוזיקלי חברתי השואף להפגיש אנשים מכל קצוות הקשת החברתית הישראלית, אשר מקיים את האירוע במגדל דוד, ביקש לנצל את ההזדמנות ולצרף את סטאקוף לתוכניתם.
על פי גורם בכיר בוועד היהודי האמריקאי ספק אם הופעתו של סטאקוף באירוע תישא השלכות כלשהן או תשפיע על מקבלי החלטות, גם אם סביר להניח שהדבר לא יתקבל בעין יפה אצל הפלסטינים. אולם, על פי אותו גורם, בתחום יחסי ישראל -אינדונזיה מעורבים היום מנהיגים מוסלמים רמי דרג יותר מסטאקוף.
אז מה משמעותו של הצעד הזה?
לא ברור כרגע האם האינדונזים מבינים את משמעותם של הצעדים שיזמו מבחינת מעמדה הבין־לאומי של ירושלים. ייתכן שמדובר בעניין תמים לגמרי, אך ייתכן גם שמדובר ב"בלון ניסוי" שאינדונזיה מפריחה בחפשה אחר מעורבות באזורנו.
תנועת נהדתול עולמא הוקמה בתגובה לקיצונות האסלאמית בכלל, ולאסלאם הווהאבי בפרט. אם כך, האם לפנינו ניסיון אסייתי לפעול נגד האסלאם הערבי? האם אפשר לזהות כאן מסר מהעולם האסלאמי לפלסטינים, שתוכנו הוא שסוגיית אל־קודס ואל־אקצא הן סוגיות כלל־אסלאמיות המנותקות מהסוגיה הפלסטינית המקומית, הפוליטית והטריטוריאלית?
הצעדים הללו יכולים להתפרש גם כחלק מהדיון הפנים-אסלאמי המתקיים מאז שנות השמונים בשאלת ביקורם של מוסלמים בירושלים כל עוד היא כבושה בידי ישראל. דיון זה התעורר ביתר שאת מאז קריאתו של אבו מאזן ב־2012 למוסלמים לבקר בעיר הקדושה ולהחיותה. יוזכר, עם זאת, כי אינדונזיה גינתה את המהלך להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים.
דבר אחד ברור. עבור הערבים בכלל, ועבור הפלסטינים בפרט, הזהות הפלסטינית והזהות האסלאמית שזורות זו בזו לא פחות משהזהות הישראלית שזורה בזהות היהודית. שתי הזהויות המורכבות האלה עוברות דרך ירושלים והר הבית או דרך אל־קודס ואל־אקצא.
מבחינה מקומית, לפחות בעת הזאת, כל ניסיון של גורם חיצוני לנתק בין הדת והמקום הקדוש לבין הסוגיה הפוליטית והלאומית לא יתקבל בחיוב ברחוב הפלסטיני. רק לשם המחשה, נסו להיזכר איך הרגשתם כשראיתם חרדי מנטורי קרתא במוקטעה עם ערפאת, או בטהראן עם אחמדינג'אד.
