גינוי ישראל בעצרת הכללית של האו"ם בעקבות האירועים בגבול עזה מדגיש שוב שתי עובדות מרכזיות ביחסי ישראל והאו"ם. ראשית, ישראל אכן מפעילה כוח חסר פרופורציות נגד הפלסטינים, ושנית, עצרת האו"ם שוב נגדנו.
ב-13 ביוני קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה לגנות את ישראל בעקבות האירועים האחרונים בגבול רצועת עזה, ונמנעה מגינוי של חמאס, לאחר שלא השיגה את הרוב הדרוש לכך. 120 מדינות תמכו בהצעתן של טורקיה ואלג'יריה, שמונה התנגדו ו־45 נמנעו, בהן כמעט כל המדינות הנחשבות בעלות בריתה של ישראל. כדי להבין עד כמה מבודדת ישראל בקהילה הבין־לאומית צריך רק לבדוק אילו מדינות תמכו בישראל מלבד ארצות הברית: אוסטרליה, איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו, איי סלומון וטוגו.
ישראל וארצות הברית לא הכחישו את עצם המעשים, קרי הריגת חפים פשע, אלא טענו להגנתן ש"כך עושות כולן". שגרירת ארצות הברית באו"ם ניקי היילי ביקרה את העובדה שהעצרת דנה ברצועת עזה ולא במשברים בניקרגואה, בתימן ובמיאנמר. "עזה חשובה, אבל למה המצב שם דחוף ממקומות נואשים אחרים?", ושגריר ישראל באו"ם דני דנון האשים, כהרגלו, את האו"ם באנטישמיות.
אולם המציאות, כמובן, מורכבת יותר. המצור המתמשך והלא־חוקי שמפעילה ישראל על עזה וההרג הלא־מידתי של פלסטינים הובילו לגינוי ישראל באו"ם ובעולם. באירועים אלו בחמשת השבועות האחרונים נהרגו יותר מ־120 פלסטינים, בלא פצוע ישראלי אחד. ההרג של פלסטינים רבים כל כך סוקר סיקור ביקורתי בכל העולם, ושליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלאדנוב אף מתח ביקורת מפורשת על הרג ילדים: "איך הרג הילד בעזה עוזר בהשגת שלום? התקרית הזאת חייבת להיחקר".
ניקי היילי ודני דנון צודקים בטענתם שעצרת האו"ם "מסמנת" את ישראל ומתעלמת מהפרות זכויות אדם חמורות במקומות אחרים. אולם הגישה הצינית שלהם משולה לעבריין הנתפס בידי המשטרה וטוען להגנתו שאין לשפוט אותו כי יש בחוץ עוד עבריינים.
כדי להבין את היחסים המורכבים בין ישראל לאו"ם צריך, קודם כול, להבין מהו האו"ם. כזכור, האו"ם הוא ארגון בין־לאומי המאגד את כל המדינות בעולם (לכן הפלסטינים אינם יכולים להיות חברים בו, אבל יש להם מעמד מיוחד ויוצא דופן של משקיפים). האו"ם הוקם ב־1945 כחלק מהסדר העולמי החדש שניסו לכונן המעצמות שניצחו במלחמת העולם השנייה.
מטרתו של הארגון בעת הקמתו הייתה כפולה: למנוע מלחמות ולשמר את כוחן של המעצמות, אך הוא כשל בשתיהן. האו"ם לא הצליח לשמור על שלום, מהר מאוד פרצה המלחמה הקרה, ובעקבותיה באו מלחמות אזוריות רבות אחרות. האו"ם גם התרחב מאוד בעקבות תהליך הדה־קולוניזציה בשנות החמישים והשישים, ואל שורותיו הצטרפו מדינות רבות מאסיה ומאפריקה, מדינות שהיו חשדניות, ובצדק, כלפי אימפריאליזם. רבות מהמדינות האלה רואות בישראל מדינה אימפריאליסטית הכובשת את הפלסטינים ועושקת אותם, ומצביעות בדרך כלל נגד ישראל.
אולם להחלטות המתקבלות באסיפה הכללית של האו"ם יש ערך סמלי בלבד. את ההחלטות החשובות באמת מחליטה מועצת האו"ם, ובה יש לחמש החברות הקבועות: ארצות הברית, בריטניה, צרפת, רוסיה וסין, זכות וטו. אולם ארצות הברית נוטה להפעיל את זכות הווטו שלה לטובת ישראל לעתים קרובות מאוד, וישראל נוהגת להתעלם מהחלטות האו"ם.
גוף מרכזי נוסף הוא לשכת המזכיר הכללי של האו"ם. גם פה ישראל נהנית מכוח רב למדי בשל קרבתה לארצות הברית. מסוף המלחמה הקרה ארצות הברית ממלאת תפקיד מרכזי יותר באו"ם, ובהתאם לכך מזכ"לי האו"ם מגלים בדרך כלל אוזן קשבת לישראל. למעשה, בדו"ח שכתב לאחר התפטרותו ב־2007, טען שליח האו"ם למזרח התיכון אלוורו דה סוטו, שלישראל יש כוח חסר תקדים במזכירות האו"ם, ושכוח זה הקשה על פעילותו.
אם כך, גם החלטת העצרת הכללית של האו"ם מאמש היא החלטה בלי שיניים. בדפוס החוזר על עצמו העולם מגלה סימפתיה לפלסטינים, אך בפועל מאפשר לישראל לפעול כרצונה. אולם להפיכתה של ישראל למדינה המתעלמת מהחוק הבין־לאומי, כובשת, מגרשת, מפלה ומפעילה אלימות חסרת פרופורציות כלפי הפלסטינים, יש גם מחיר, גם אם כרגע הוא בעיקרו מחיר סמלי.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהפציר צ'רצ'יל בסטלין להתחשב בוותיקן, ענה סטלין בבוז: "כמה דוויזיות יש לאפיפיור?" גם לאו"ם אין דרך לכפות על ישראל לקבל את החלטותיו, אך העובדה שאין לאו"ם דוויזיות אינה גורעת מכוחו המוסרי.
על עובדה זו עמד גם שגריר ישראל באו"ם ב־1988 בנימין נתניהו. בריאיון שנתן לכתב העת "מומנט" הסביר נתניהו: "למרבה הצער האו"ם חשוב […] מדינות רבות באפריקה, באמריקה הלטינית ובאסיה רואות את האו"ם לא כ'שמום' [פרפרזה על הביטוי הידוע של בן־גוריון] אלא כמייצג אמת היסטורית וסמכות פוליטית. כאשר עוברת באו"ם החלטה אנטי־ישראלית בלמעלה ממאה מדינות היא נתפסת כאמת לאמיתה. ההחלטה מועברת בין משרדי חוץ ונלמדת באוניברסיטאות. מדברים עליה במועדוני רוטרי, ובאמצעי התקשורת והופכים אותה לאמת".
