ממלכת ירדן – אם לא הייתה קיימת היה צריך להמציא אותה. ויגידו הציניקנים שהיא אכן הומצאה. מדינה שתפקידה ההיסטורי לחבוש פצעים ולקלוט אנשים במצוקה – זה סוד כוחה וגם מקור האיום על יציבותה. את העובדה הזאת מזכירים לנו ההמונים בירדן היוצאים לרחובות מדי פעם בפעם כדי להביע את מחאתם על יוקר המחיה. כך היה בעת האחרונה כשמעמד הביניים המדוכא הוביל את היציאה לכיכרות עד החלפת הממשלה.
המחאה האחרונה החלה לאחר שהממשלה החליטה על שורה של מהלכים כלכליים שעיקרם הטלת מסים נוספים. דוגמה תמוהה במיוחד לגזרות החדשות על האזרחים היא המהלך הנוגע לדיווחי מס הכנסה. ההחלטה הייתה לחייב כל אזרח ירדני לדווח דיווח אישי באמצעות טפסים שעליו לקנות בכספו במחיר המגיע לכ־20 דולר, בעוד שכר המינימום בירדן הוא לא יותר מ־220 דינר (כ־300 דולר) בחודש.
אף שמה שחשוב לאזרחי הממלכה הוא בראש ובראשונה המצב הכלכלי־חברתי, מקור המחאה אינו כלכלי בלבד. בשנים האחרונות, במיוחד עם גל הפליטים הסורים השוטף את המדינה – מי ששוכנו במחנות ארעיים בגבול הצפוני של ירדן ומי שהצליחו להשתכן בערים הירדניות – המצב הכלכלי בירדן רק מחמיר, ומעמד הביניים מאבד את סבלנותו.
המהגרים בגל זה הם נזקקים ברובם, להבדיל מגל הפליטים מעיראק בשנות התשעים ובתחילת האלפיים, שרובם נמנו עם תומכי המשטר וברחו כשבאמתחתם, כפי שהירדנים יודעים לספר, מזוודות של דולרים. מהנדס ירדני אף גילה לי בשיחת רעים שהעיראקים היו אמידים כל כך עד שהיו קונים בית שלם בשכונות היוקרה של רבת עמון, הורסים אותו ובונים אותו מחדש כראות עיניהם! אז, בעקבות ביקוש העיראקים לדירות, עלו מחירי הדירות פלאים והקשו על האזרח הירדני הממוצע לרכוש בית.
כדי להקל על האזרחים הירדנים חייבה הממשלה בירדן בשנים האחרונות כל מהגר סורי המעוניין להשיק יוזמה כלכלית בממלכה, קטנה כגדולה, לצרף אליו שותף ירדני. כמו כן, דוברי הממשלה החדשה הקדימו להודיע כי ירדן לא תקבל לתחומה פליטים חדשים מאזור הקרבות בדרום סוריה, הממלכה – הדגישו – תסגור את גבולה בפני הפליטים. עמדה רשמית זו זכתה בקיתונות של ביקורת בעולם הערבי, שהזהירו לבל יהפכו הפליטים הסורים למודי הסבל לקלף מיקוח ו"יזכו" לסבב נוסף של התעמרות מצד מדינות האזור.
כזכור קיבלה ממלכת ירדן אל חיקה בעבר את כל "עלובי החיים" שהולידו מלחמות האזרחים בעולם הערבי – מלבנון, מסוריה, מעיראק וממדינות המפרץ. גם נרדפים אחרים מצאו בירדן מחסה ומקום לשהות בו עד יעבור זעם. הממלכה התבססה בראשית הקמתה על השבטים מעבר הירדן, ובשנות הארבעים והחמישים נעזרה בפליטים הפלסטינים שהגיעו אליה, סייעו בביסוסה, איישו את השירות הציבורי, ושילמו מסים שהחזיקו את המערכת השלטונית.
מכאן שירדן ידעה לנצל את הפוטנציאל הכלכלי שבתנועת פליטים ערבים אל תוכה, אולם נראה שהגיעה לרוויה בתחום זה. ריבוי האוכלוסייה, הריבוי הטבעי והתוספת מבחוץ, הכריע את היכולות הכלכליות של הממלכה ההאשמית. כלכלת הממלכה מבוססת בעיקר על יצוא משאבי טבע, מסחר ושירותים, וירדן היא מדינת מעבר חשובה במרחב המזרח־תיכוני, אולם מעמד זה אינו מתורגם דיו להכנסות לקופת המדינה.
נוסף על כך, שני גורמים במבנה הממלכה מכבידים את הנטל על המדינה ועל האזרחים: ארמון המלוכה והצבא. שני סעיפי התקציב האלה הם בחזקת טאבו, והירדנים אינם מעזים לגעת בהם. בכל דיון כלכלי הם מוחרגים אוטומטית, והדיון מתמקד בסעיפים האחרים, כמו העלאת מסים וצמצום התמיכה הממשלתית בשירותים ובמצרכי יסוד. על כך יצא מעמד הביניים לרחובות הבירה. ארמון המלך קלט את המסרים ומיהר למנות ממשלה המייצגת את מעמד הביניים, וכמה מבניו ובנותיו התמנו לשרים ולשרות וקיבלו תיקים חשובים.
לממשלה החדשה יש סיכוי להוביל את ירדן לשגשוג אם תשכיל ליעל את הלחצים על הממלכה ולגרום למדינות ולגורמים באזור המעוניינים ביציבות הממלכה להכניס את ידם אל הכיס. למשל, יש לקרוא לערב הסעודית, שתמכה עד כה בדינר היציב ואף החזק, לסייע לממלכה האחות במסגרת הסדר החדש. גם מדינות המפרץ האחרות חייבות טובה לירדן, שהייתה עד כה בלם זעזועים של העולם הערבי ואי של יציבות יחסית במרחב של חול נע ונד.
אלא שכל המאמצים שנעשו ועוד ייעשו כדי לשפר את הכלכלה הירדנית וכדי להעלות את רמת החיים בממלכה עשויים לעלות בתוהו אם ארצות הברית וישראל יכריחו את המלך עבדאללה השני להסכים ל"עסקת המאה", ויאלצו אותו להתמודד עם ה"אופציה הירדנית" בגרסה זו או אחרת, כלומר להסדיר את השאלה הפלסטינית בשטח הממלכה הירדנית. בלאו הכי יש בממלכה רוב פלסטיני, אומרים הישראלים החפצים בכך.
כך או כך, לנוכח התמורות הגאו־פוליטיות באזור, הממלכה הירדנית נמצאת בתקופה רגישה. רבבות פליטים מתדפקים על דלתותיה, והבריתות והאינטרסים באזור מחשבים את דרכם מחדש. הממשלה החדשה בירדן תצטרך להיערך כלפי פנים וגם כלפי החוץ – משימה לא קלה לממלכה התלויה עדיין בחסדי כוחות אזוריים ובין־לאומיים.
