***
ביקורת ספר: מיכה גודמן, מלכוד 67 (כנרת זמורה-דביר, 2017), 145 עמ'
***
ישראל נכנסה למלכוד בעקבות כיבושיה ביוני 1967, והוא ייפתר באמצעות נסיגה ישראלית חלקית מהשטחים תוך המשך החזקתם של אזורים כמו בקעת הירדן. בצורה זו יישמרו צרכי הביטחון של ישראל והפלסטינים בכל זאת יקבלו מדינה, גם אם רק על חלק מהשטח.
זהו לב ההסדר המדיני החלקי שמציע מיכה גודמן בספרו "מלכוד 1967". הסיכוי שהפלסטינים יסכימו להסדר כזה, הוא מודה, נמוך. הם נעשו חשדנים מאוד כלפי הסדרי ביניים, ו"חוששים שאלו ניסיונות מתוחכמים של הצד החזק להנציח את הכיבוש ואת ההשפלה" (עמ׳ 143). אלא שכיום, ממשיך גודמן, למדינות הערביות הסוניות כמו ערב הסעודית ומצרים יש אינטרס להקים ציר סוני-ישראלי כמשקל נגד לציר השיעי. הן כבר "אינן מזהות את העניין הפלסטיני כנושא המרכזי על סדר היום שלהן, ונראה שהיו רוצות למצוא דרך לדחוק אותו לשוליים גם מבלי לפתור אותו לחלוטין" (עמ׳ 144). לכן הן יכולות לסייע ליצירת ״אקלים״ שיאפשר הסדר חלקי.
במילים אחרות, גודמן סבור שאפשר להיעזר במשטרים ערביים אוטוריטריים כדי לכפות על הפלסטינים הסדר חלקי שרובם המכריע אינו מעוניין בו, משום שהם חושדים (כנראה בצדק) שהוא נועד להנציח את הכיבוש.
במידה רבה מסכם דיון זה את רוח ספרו של גודמן. הפלסטינים הם נוכחים-נפקדים בספר. אי אפשר להתעלם מהם לחלוטין, כמובן, אך הם מופיעים לרוב כרקע למחלוקות בין שמאל וימין בישראל וכאובייקט של ניתוחים אוריינטליסטיים, סילופים היסטוריים וחצאי אמיתות. למשל, גודמן סבור כי תפיסת העולם הפלסטינית נעוצה בתחושת ההשפלה של מוסלמים על שקיעתה של הציוויליזציה שלהם מול המערב. מסיבה זו, הסדר שלום עם ישראל יהיה, מבחינת הפלסטינים, "כניעה לעליונות המערבית והשלמה עם הנחיתות המוסלמית" (עמ׳ 74). הם ייאלצו "לנתק את התודעה הלאומית שלהם מהתודעה ההיסטורית המוסלמית" ותרחיש כזה יהיה לא פחות מאשר ״פלא" של שינוי זהות (עמ' 75). לכן הסדר שבו צה"ל נסוג מהשטחים אך "המערב נותר בעליונותו והאסלאם בנחיתותו, אינו עונה על כל צרכי הזהות של הפלסטינים" (עמ' 78).
מהיכן שואב גודמן את הניתוח הזה, המניח תודעה אחידה של השפלה היסטורית בקרב יותר ממיליארד וחצי מוסלמים, ובכללם הפלסטינים? את התשובה מוצא הקורא בהערות השוליים: ספרו של המזרחן ברנרד לואיס, "מה השתבש" (עמ׳ 173). לואיס נודע גם כאחד מסמלי האוריינטליזם של המחקר המערבי על מוסלמים, אולם גודמן מסתפק בתזה שלו. העובדה הלא נוחה שמוסלמים מסוימים, למשל מצרים וירדנים, כן חתמו על הסכם שלום עם ישראל, לא מערערת את ביטחונו של גודמן. גם נכונותן של מדינות ערביות ומוסלמיות, כולל הפלסטינים עצמם, לחתום על הסכם שלום עם ישראל על בסיס היוזמה הערבית לא מפריעה לו. מסתבר שלא חשוב מה הערבים אומרים; מה שחשוב הוא מה שאנו "יודעים" על הרבדים העמוקים של זהותם.
גודמן אינו מתעלם לחלוטין מיזמות השלום הערביות. הוא מזכיר אותן בהערת שוליים בעמ׳ 216, שבה הוא מסתייע בנוסח היזמה הערבית על פתרון ״צודק ומוסכם״ של סוגיית הפליטים הפלסטינים כדי לטעון שמקופל בו סירוב ערבי לוותר על זכות השיבה ולהכיר בישראל באופן מלא. יהיה אשר יהיה תוקפה של פרשנות זו, על הקורא לפנות להערות השוליים כדי להיתקל בדיון שלכל הפחות מודע למציאות שמתקיימת מחוץ לקלישאות האוריינטליסטיות.
עניין זה אינו מקרי. ספרו של גודמן הינו למעשה שני ספרים: הערות השוליים נקראות כספר נפרד, לא מבחינת היקפן אלא מבחינת הסייגים שהן מציעות לנרטיב ההיסטורי והעובדתי שמציג גודמן בגוף הספר. הנה מספר דוגמאות.
ביוני 1967, קובע גודמן, קיבלה ממשלת ישראל החלטה להציע למדינות ערב את רוב השטחים שכבשה תמורת שלום, אך הערבים התאחדו סביב שלילת השלום (עמ׳ 46). לאחר מכן התאחדו שוב סביב מלחמת יום כיפור. רק אחריה שבר סאדאת את האחדות הערבית ופנה ליוזמת שלום, ונענה בתגובה האקסטטית של הישראלים ובהפתעה מהשלום המצרי (עמ׳ 46-47). בהמשך הספר מוסיף גודמן שממשלת ישראל החליטה להחזיר את השטחים לירדנים למרות שלא הייתה הצדקה לכך (עמ׳ 97). הוא מזכיר את הערתו של משה דיין בכתבו כי מדינת ישראל המתינה ל״טלפון מהמלך חוסיין״ שבושש לבוא. הנה שוב עולה הנטייה הידועה של הערבים לא להחמיץ שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
אלא שבהערת שוליים בעמ׳ 191 מזכיר גודמן את נוסח החלטת ממשלת ישראל מיוני 1967: ״ישראל מציעה כריתת שלום עם מצרים [ועם סוריה] על בסיס הגבול הבין-לאומי וצרכי הביטחון של ישראל״. מההערה לומד הקורא שלמרות העולה מהדיון בגוף הספר, ממשלת ישראל נמנעה בפועל מהחלטה להחזיר את שטחי הגדה המערבית. במקום זאת היא הציעה למלך חוסיין את תוכנית אלון, שנועדה לספח שטחים נרחבים למדי של הגדה המערבית לישראל. האם ייתכן שזו הייתה הסיבה ששיחת הטלפון מחוסיין ״לא באה״? רק הקורא הפונה להערות השוליים יזכה לתהות על כך.
עוד יכול הקורא ללמוד, ממשפט אחד בעמ' 41, שמצרים הציעה לישראל הסדר כבר בשנת 1971 וישראל היא שדחתה אותו, ואולי גם להסיק מכך את המסקנה המתבקשת והידועה במחקר שמלחמת יום כיפור הייתה למעשה ניסיון מוצלח של סאדאת לשבור את הסירוב הישראלי (והאמריקאי) להסדר על בסיס החזרת סיני. בהערה בעמ׳ 206 יכול למצוא הקורא גם את המסקנה המתבקשת הבאה, המבוססת על דבריו של החוקר אלי פודה, שלפלסטינים "אין מונופול על החמצת הזדמנויות מדיניות ולמדינת ישראל יש היסטוריה משלה של החמצות". כפי שאפשר לראות, את הדיון המעט יותר מאוזן הזה נאלץ הקורא לחלץ בכוח מהספר.
הערות השוליים של גודמן ממשיכות לחתור תחת הנרטיב ההיסטורי שלו עצמו לאורך הספר כולו. הסרבנות הערבית המסורתית, הוא קובע, חזרה על עצמה בסירובו של ערפאת להצעתו של ברק בפסגת קמפ דייויד, הצעה אותה הגדיר קלינטון כהצעה הטובה ביותר שערפאת יכול לקבל מראש ממשלה ישראלי (עמ׳ 49), ולאחר מכן בסירובו לפרמטרים של קלינטון, שהרחיקו לכת עוד יותר (עמ׳ 99). אולם בהערת שוליים בעמ׳ 193 מסביר גודמן שהתיאור שהציג הוא למעשה "הגרסה ה׳אורתודוכסית׳ של כישלון ועידת קמפ דייויד", וכי "יש לדעת" שנרטיבים חלופיים מחלקים את האשמה בין הצדדים או אף מטילים אותה על ישראל.
יש לדעת, אולי, אבל אין צורך להזכיר זאת בגוף הספר. גם לא את המידע המובא בהערת שוליים בעמ׳ 206, שלמעשה ״שני הצדדים קיבלו את התוכנית [הפרמטרים של קלינטון] עם הסתייגויות״, אלא שקלינטון קבע שההסתייגויות הישראליות היו בתוך הפרמטרים ואילו ההסתייגויות הפלסטיניות היו מחוץ להם.
עוד טוען גודמן כי הישראלים נוטים להתעלם מכך שתביעתם מהפלסטינים לוותר על מימוש זכות השיבה "היא למעשה תביעה מהפלסטינים לשנות את זהותם״ (עמ׳ 77). זהו חלק מרכזי מהנרטיב שלו על הסיבות לכישלון המשא ומתן עם הפלסטינים. כפי שהוא קובע בהמשך: ״הכרזה פלסטינית על סוף הסכסוך וסיום התביעות היא איפוא בגידה בפליטים ועברה על ההלכה [המוסלמית]. כדי לעשות שלום, הפלסטינים צריכים לחטוא בחטא דתי ובחטא לאומי״ (עמ׳ 141).
רק בשתי הערות שוליים (עמ' 201) לומד הקורא כי ״לאורך סבבי המשא ומתן חיפשו הצוותים את הנוסחה שתאפשר לפלסטינים להכריז את מימוש זכות השיבה, ועל ישראל שלא לקלוט מסה קריטית של פליטים״, וכי ה״תחליף שהוצע לשיבת הפליטים הוא פיצוי כלכלי״. גודמן סבור כי שתי האפשרויות אינן רלוונטיות בגלל הפער בין נכונותה של ההנהגה הפלסטינית להסדר כזה לבין סירובם של רוב הפלסטינים לכך, ובגלל שישראל לא תוכל לעמוד בפיצויים בסכום הנדרש. על הערכותיו של גודמן ניתן לחלוק לאור סקרי דעת קהל בקרב הפלסטינים ומשום שלא ישראל לבדה תצטרך לשאת בעול הפיצויים. כך או כך, הדיון כולו נמנע מהקורא התמים, הטועה לחשוב שמקומן של עובדות כה מרכזיות לדיון הוא בגוף הספר ולא בהערות השוליים.
על ידי דחיקת ניסיונות הפשרה בסוגיית הפליטים להערות השוליים, נמנעת מהקורא גם התהייה האם שאלת מימוש השיבה בפועל (בהבחנה מזכות השיבה העקרונית) אינה איש קש, שנועד למנוע דיון בהסתייגויות הממשיות של הפלסטינים מהצעותיהם של הנושאים והנותנים הישראלים מברק ועד אולמרט. גם כאן דרוש מאמץ כדי להבין מה עמד למעשה על הפרק. גודמן מזכיר את התקדים שנוסח בהסכמים עם מצרים, לפיו ״הסכם שלום מלא ייחתם על ידי הצד הערבי רק בתמורה לנסיגה ישראלית מוחלטת ומלאה״ (עמ' 139).
במילים אחרות, ייתכן שהבעיה האמיתית הייתה שישראל מעולם לא הציעה נסיגה מלאה שתאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית רציפה, הכוללת את מזרח ירושלים ובמיוחד את מתחם אל-אקצא. זאת גם לאחר שהפלסטינים הסכימו להותרת הכותל והשכונות היהודיות בירושלים בריבונות ישראל, לשיבה מוגבלת של כ-150 אלף פליטים ולסיפוח ישראלי של כ-2 אחוז מהשטח, שיאפשר לישראל לשמור את רוב המתנחלים בשטחה.
אולי החלק המתסכל ביותר בדיונו של גודמן הוא שאלת מעמדם החוקי של השטחים. הקהילה הבינלאומית, הוא מציין, לא הכירה בירדן כריבון בשטחים לפני 1967, ובכל מקרה מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת הגנה נגד תוקפנות ירדנית. מדינה פלסטינית מעולם לא הייתה קיימת בגין הסרבנות הפלסטינית להצעת החלוקה. לכן לא מדובר ב"שטחים כבושים. ההגדרה הקולעת ביותר לשטחים הללו היא שהם 'שטחים במחלוקת' " (עמ׳ 99-100). האיזון לכאורה שגודמן מציע בספרו בין השמאל לימין בא לידי ביטוי בהכרתו שהפלסטינים עצמם נמצאים תחת משטר כיבוש, ולכן ״האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה איננה כבושה״ (עמ׳ 100).
רק כחמישים עמודים לאחר מכן מגלה הקורא שהקהילה הבינלאומית ״לא מקבלת וככל הנראה לא תקבל את ההבחנה בין הכיבוש של השטח לבין הכיבוש של האנשים״ (עמ׳ 156). יתר על כן, הקורא נדרש להרחיק משם עד הערות השוליים בעמ׳ 205 כדי ללמוד שטיעוניו של גודמן על מעמד השטחים נובעים מ״אינטואיציה מוסרית ולא מהדין הבין לאומי״.
כלומר, הקורא צריך לפנות אל הערות השוליים כדי להבין שטיעוניו של גודמן, שאינם אלא מִחזוּר של טיעוני ממשלות הימין, נדחו במפורש לא רק על ידי הקונצנזוס הבינלאומי אלא גם על ידי סמכויות משפטיות כמו בית הדין הבינלאומי וכן בעלי סמכא ישראלים. רק אז יוכל הקורא אולי להתחיל לתהות האם הקריטריון להערכת סבבי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים עד כה אינו דווקא מה הייתה מוכנה ישראל להציע, ומה קלינטון או בכירים אמריקאים אחרים חשבו על כך, אלא מהי עמדת הקהילה הבינלאומית והחוק הבינלאומי. אז יוכל גם הקורא לחשוד שמא, בניגוד לנרטיב הדומיננטי בשיח הציבורי הישראלי, היו אלו למעשה הפלסטינים שהציעו ויתורים מרחיקי לכת לישראל, בעוד שישראל הייתה באופן עקבי סרבנית שלום, בתמיכתה של ארצות הברית.
כמו הפלסטינים, אם כן, גם הקהילה הבינלאומית היא נוכחת-נפקדת בדיונו של גודמן. ישנה סמליות לא מעטה בכך שבספר שכולו קריאה לדיאלוג, דיאלוג של ממש עם הפלסטינים ועם הקהילה הבינלאומית אינו קיים, או נדחק להערות השוליים. סמליות לא פחותה נעוצה בכך שבספר המתהדר בפרגמטיזם ובשחרור מקבעון אידיאולוגי הדיון כולו נשען על אמונה אידיאולוגית נוקשה כל כך עד שהיא עיוורת לקיומה שלה: האמונה שישראל זכאית לכפות את רצונה על הפלסטינים, כנגד החוק הבינלאומי והקהילה הבינלאומית, בשם צרכים ביטחוניים שאותם היא מפרשת כרצונה, ובתמיכת ארצות הברית והמשטרים האוטוריטריים בעלי בריתה במזרח התיכון.
ביקורת זו היא גירסה ארוכה של הביקורת שהתפרסמה בכרך נ"ז של כתב העת "המזרח החדש" (יוני 2018)
