בשבועות האחרונים קיבלו מאות משפחות סוריות הודעות על פטירת קרובי משפחתם בבתי כלא של משטר אסד. המוני סורים נעצרו בשנים הראשונות של ההתקוממות, ובני משפחותיהם המשיכו לקוות שיקיריהם הכלואים עדיין בחיים, אך תקווה זו נגדעה עם הגעת ההודעה על המוות. ארגוני זכויות אדם סוריים מעידים כי קצב שליחת ההודעות עלה מאוד בתקופה האחרונה. סיבת המוות אינה מצוינת בהודעה, אך ברור לכול שהעצורים עונו למוות או הוצאו להורג.
שלא כמו בחודשים הראשונים של ההתקוממות הסורית ב־2011, אז הוחזרו גופות ההרוגים למשפחות "מעוטרות" בסימני עינויים קשיים, כיום מקבלים קרובי המשפחה פיסת נייר בלבד. הקרמטוריום, שככל הנראה פועל בבית הכלא בצידאניא, וקברי האחים הגדולים שנחפרו סמוך למתקני מעצר אחרים, מבטיחים שלמשפחות לא יהיה מה לקבור. גל הודעות המוות הוא תזכורת לאופן פעילותה של מדינת המשטרה הסורית בעשורים שקדמו להתקוממות, ומעניק "הצצה לעתיד", לסוריה תחת שלטונו של אסד לאחר סיום המלחמה.
שיחות עם תושבים החיים באזורים שהיו בשליטת המורדים ומשטר אסד ומיליציות שיעיות זרות הנלחמות לצדו חזרו וכבשו אותם, מעידות על שיקומו המלא של "מחסום הפחד" שפרצו המפגינים ב־2011. בני שיחי שהיו מתבטאים בעבר בחופשיות בנוגע לנעשה סביבם, שמים עתה מחסום לפיהם מחשש שהמשטר מנטר את שיחותיהם הפרטיות. כמה מהם מספרים לי ש"הכול בסדר", אף שאחרים מודים שהמציאות רחוקה מכך. אזרחים סורים רבים מחקו את חשבונות הפייסבוק שלהם, או מחקו מהחשבונות כל זכר להתנגדות למשטר.
במהלך המתקפה של המשטר על דרום סוריה, שאחריה עקבתי, בין היתר, באמצעות קבוצות סוריות חדשות ב"וואטסאפ", ראיתי כיצד התקדמות המשטר בשטח לוותה בנטישה המונית של קבוצות וואטסאפ שהיו ייעודיות לדרום סוריה. רבים מנתקים קשר עם קרובי משפחה ועם חברים שהעדיפו לגלות לאזורים בשליטת המורדים במקום להיכנע למשטר. ואכן, כמה וכמה סורים נעצרו משום ששוחחו עם קרובי משפחה שגלו לאזורים האלה.
האוכלוסייה הסונית שבחרה להישאר בביתה בעת כיבוש המשטר את עיירותיהם וכפריהם, נמצאת במעקב תמידי. הצבא הסורי והמיליציות הנלוות לו בוזזים מכל הבא ליד, ולרוב התושבים המקומיים אינם מעיזים להתלונן. כוחות המשטר שבו לבצע מעצרים, והשכנים צופים במתרחש ושותקים. האמיצים שבהם מספרים לעיתונאים, למתנגדי משטר גולים או למי שנמצאים באזורים שבשליטת המורדים, ואלו מפרסמים את המתרחש. אולם הרוב "מורידים את הראש" ומתמקדמים במאמצים לשקם מחדש את חייהם, לשפץ את בתיהם, למצוא פרנסה. פוליטיקה אינה מעניינת אותם יותר, היא הביאה להם רק צרות, וכל רצונם הוא לשרוד.
במהלך שנות מחקרי על סוריה מעולם לא התקשיתי למצוא עדי ראייה שיהיו מוכנים לדבר על הפרת זכויותיהם או על הפרות זכויות אדם שנחשפו אליהן. אזרחים סורים סיכנו את חייהם כדי לתעד הפגנות שדוכאו באש חיה, הפצצות של המשטר, תקיפות כימיות ועוד. בעת המתקפה על דרום סוריה ביולי 2018, כאשר ניסיתי לתעד טבח שהמשטר ביצע בעיירה בדרעא, נתקלתי בפעם הראשונה בסירוב של עדי ראייה רבים לספר על הפשע שבו חזו. חלקם סברו שייאלצו בקרוב להיכנע למשטר ולא רצו להסתבך, אחרים נואשו מיכולתם של ארגוני זכויות אדם להשפיע ולהצילם.
במקום לחיות בפחד מהפצצות קטלניות חסרות הבחנה, הסורים חיים בפחד מהמשטר. אותם סורים סונים הנחשבים לא־נאמנים למשטר, במיוחד סונים שחיו שנים בשליטת המורדים, או שמוצאם מעיירות שהיו בשליטת המורדים, חיים בפחד תמידי ממעצר ומעינויים. אולם הפצצות המשטר היו חסרות הבחנה ורק בריחה הצילה מהן, ואילו כדי להימנע ממעצר אפשר לנסות להפגין נאמנות למשטר. פחד זה מסביר מדוע השתתפו אלפים בדרום סוריה בחגיגות הניצחון של המשטר שהחריב את עיירותיהם וטבח ביקיריהם.
טרור המדינה הסורית, שהיה גלוי ומתועד היטב לאורך כל שנות המלחמה, חוזר למרתפי העינויים. במקום גופות מרוטשות לאחר הפצצות, בתים עולים באש אחרי שהופצצו בפצצות תבערה וילדים מפרפרים משאיפת נשק כימי, סוריה חוזרת לדפוסים נקיים ובירוקרטיים של אלימות: מעצרים, היעלמויות והודעות פטירה. הטרור הנסתר מהעין עדיף מבחינת הקהילה הבין־לאומית, שספקה כפיים, פרסמה הודעות גינוי ולא עשתה דבר כדי להגן על אזרחי סוריה מפני הכוחות שפשעו נגדם לאורך כל שנות המלחמה. עוד מעט לא נאלץ עוד להמשיך לחזות בזוועות המתחוללות בסוריה ולחוש אשמים וחסרי אונים, לא ייוותרו רבים שיהיו מוכנים לתעד אותן.
