במשך כשלוש וחצי שנותיה הייתה המלחמה בתימן ״המלחמה הנשכחת״, כפי שכונתה שוב ושוב באמצעי התקשורת בארץ ובעולם. אולם בשבועות האחרונים כבר אי אפשר לדבר עליה עוד במונחים האלה. כלי תקשורת מרכזיים בארצות הברית, כמו הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, שבמשך שנים דיווחו על המלחמה הזאת רק לעתים רחוקות, למרות המעורבות האמריקאית המכרעת בה, מציעים לפתע דיווחים נרחבים על המתרחש בתימן ובמיוחד על הזוועות שערב הסעודית מבצעת בה. דיווחים אלו כוללים תמונות שער של ילדים שאינם יותר משלדי עצמות בגלל הרעב החמור בתימן, נתונים מחרידים, ואף הסברים כיצד אפשר לסייע לילדי תימן.
קשה להגזים בחשיבותם של דיווחים מסוג זה – הם מלמדים את אזרחי ארצות הברית (וגם אזרחים של מדינות רבות אחרות בעולם המסתמכים על התקשורת האמריקאית, למשל, אזרחי ישראל) על האסון ההומניטרי המתרחש בעזרת כספי המסים שלהם. כספי המסים האלה מממנים את הנשק שהסעודים משתמשים בו, את התדלוק האווירי של מטוסיהם המפציצים בתימן, את מעורבותם של כוחות אמריקאיים בתימן עצמה, ושאר הדרכים שבהן נעשתה ממשלתם, כבר משלב מוקדם, צד פעיל במלחמה הזאת, ובשל כך אחראית למה שהאו״ם מכנה "האסון ההומניטרי החמור בעולם". הדיווחים האלה גם מחזקים את התמיכה בקבוצה הולכת ומתרחבת של חברי קונגרס אמריקאים המבקשים להביא להפסקת התמיכה האמריקאית בסעודים, תמיכה שהסעודים תלויים בה כמעט לחלוטין.
אפשר לטעון במידה רבה של סבירות שאם דיווחים מסוג זה ובתדירות שכזאת היו מופיעים בתקשורת האמריקאית בשלב מוקדם יותר של המלחמה – למשל בסוף 2016, התקופה שבה החלו להתפרסם הערכות האו״ם וארגוני סיוע בין־לאומיים שבכל 10 דקות מת ילד בתימן בשל המצור הסעודי – ייתכן שחייהם של עשרות, ואולי אף מאות, אלפי ילדים בתימן היו ניצלים.
מה הביא אפוא את התקשורת האמריקאית המרכזית להפנות לפתע את תשומת ליבה לתימן? מקרים חוזרים ונשנים של פגיעות מסיביות באזרחים, במיוחד באוטובוס של ילדים בתימן באוגוסט; דו״ח של מומחים מטעם האו״ם שהאשים את כל הצדדים, ובמיוחד את הקואליציה בראשות ערב הסעודית, בפשעי מלחמה; וגם ההתקפה המחודשת של הקואליציה על עיר הנמל המרכזית חודיידה – כל אלו היו ללא ספק גורמים לשינוי הזה. אולם את המפנה האמיתי הביא מותו של עיתונאי אחד של הוושינגטון פוסט – ג׳מאל חאשוקג׳י.
הרצח האכזרי של חאשוקג׳י שינה לחלוטין את יחסה של התקשורת האמריקאית למלחמה בתימן, לכל הפחות לעת עתה. לפתע התברר שהגורמים שהיקשו כל כך, לכאורה, על סיקור המלחמה בתימן – ההגבלות על כניסת עיתונאים ועיתונאיות לשטחה, מורכבות הסכסוך והקושי להשיג מידע אמין על מה שמתרחש – אינם מכשול בפני סיקור נוקב של האסון ההומניטרי כשיש בו עניין של ממש. כמעט משעשע לקרוא את התשובות המתוחכמות שהוצעו בעיתונים המרכזיים האלה לשאלה מדוע בעקבות רצח חאשוקג׳י הוסבה תשומת הלב לתימן.
למשל, בניו יורק טיימס הסביר מקס פישר שמבחינה פסיכולוגית קל יותר להזדהות עם אדם אחד שנרצח מלהזדהות עם המונים הנהרגים ומתים ברעב. אל מול טיעון כזה לא היה קשה להצביע על המובן מאליו: במקרה של מלחמת האזרחים בסוריה, למשל, דווקא לא הייתה בעיה להזדהות עם המוני בני האדם שנרצחו, ואמצעי התקשורת המרכזיים בארצות הברית דיווחו על המתרחש בה לעתים קרובות, ואף השתמשו שימוש במונחים בוטים ביותר לתיאור פשעיהם של אסד ובעלי בריתו.
את ההסבר האמיתי לשינוי סיפק העיתונאי הבכיר של הניו יורק טיימס תומס פרידמן, במפגן אופייני של חוסר מודעות מביך: ״אם ג׳מאל [חאשוקג׳י] נחטף או נרצח בידי סוכנים של הממשלה הסעודית״, כתב פרידמן, ״יהיה זה אסון למב״ס [מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי] וטרגדיה לערב הסעודית ולכל מדינות המפרץ. זו תהיה הפרה בל תשוער של הנורמות של הגינות אנושית, גרועה יותר, לא במספרים אבל מבחינה עקרונית, מהמלחמה בתימן״.
במבט ראשון נדמה שההצהרה הזאת חסרת פשר בלשון המעטה – באיזה מובן רצח של אדם אחד גרוע יותר מבחינה עקרונית ומבחינת ההגינות האנושית מהרעבה למוות של מאות אלפי ילדים, הרס של דור שלם והרג של עשרות אלפים רבים של חפים מפשע? אולם, למעשה, אם מבינים נכון מהם העיקרון והנורמות שהופרו לדעתו, פרידמן מדייק לחלוטין. העיקרון הוא שאין בעיה להרוג אין־ספור ילדים כל עוד מי שאחראי לכך הוא אנחנו ובעלי בריתנו, אבל רצח אחד משלנו הוא פשע חמור.
אכן, הנורמה שלא לגעת באחד משלנו כאשר אנו עושים מאמצים רבים כל כך להתעלם מהפשעים, להלבינם ולהפוך רוצח המונים למנהיג המבטיח הבא של העולם הערבי, היא נורמה בסיסית של הגינות אנושית. כפי שניסחה זאת בתמציתיות מנהיגת אחד מארגוני זכויות האדם המרכזיים בתימן: ״העולם הזה הוא קונסוליה סעודית, ותימן היא חאשוקג׳י אבל בלי הוושינגטון פוסט״.