חד"ש, בל"ד ושאלת הגוש החוסם

הקמפיין הגזעני של נתניהו ומפלגת הליכוד המתריע מפני חבירה של מפלגת "כחול לבן" ל"מפלגות הערביות שפועלות לחסל את ישראל" כדי להקים גוש חוסם ולהפיל את שלטון נתניהו, החזיר את הדיון הציבורי בסוגיה אל קדמת הבמה. בקרב הרוב היהודי הישראלי הדיון נסב על הלגיטימיות של הפוליטיקה הערבית ועל גבולות הגוף הריבוני בישראל, אך בקרב המיעוט הערבי מדובר בהמשכו של דיון פנימי ארוך שנים בסוגיות עומק של תפיסה עצמית, אידיאולוגיה ותיאוריה של שינוי.

אף שהרשימה המשותפת לא התפצלה על רקע חילוקי דעות בשאלת הגוש החוסם, מתרבים הסימנים שנושא זה דווקא יעמוד בלב קמפיין הבחירות הפנים־ערבי. פעילי בל"ד ותומכיה עטו בעת האחרונה כמוצאי שלל רב על אמירתו של איימן עודה שבל"ד "היו נגד הסכם עודפים עם מר"צ, ואני משער שיהיו נגד רעיון הגוש החוסם בכנסת הבאה", ובכך העידו שהם מרגישים נוח לרמוז שנושא זה הוא נושא שנוי במחלוקת בין הרשימות.

עם זאת, אף שתע"ל בראשות טיבי וחד"ש בראשות עודה תומכות בהצטרפות לגוש חוסם, גם אם מנימוקים שונים זו מזו, לא ברור אם רע"ם בהנהגתו החדשה של מנצור עבאס שותפה לעמדתם של שותפיה – בל"ד ומנהיגה החדש מטאנס שחאדה. חבר הכנסת עבד אלחכים חאג' יחיא (רע״ם) התבטא בעבר בעד רעיון הגוש החוסם, ושיקף בכך את עמדתם המסורתית של מפלגתו ושל הזרם שהיא מייצגת. במילים אחרות, אם מנצור יאמץ את הקו של שחאדה, הסטייה מהקו המסורתי של רע"ם לא תשקף בהכרח תמורה עמוקה בהשקפת הזרם שהוא מייצג, אלא רצון להתבדל, עם בל"ד יחד, מהרשימה היריבה של חד"ש ותע"ל.

מכל המפלגות הערביות משנתה הכללית של חד"ש בכל הקשור בשאלה עם מי אפשר ליצור שותפויות כמו הגוש חוסם היא הסדורה ביותר. במאמר  מ־2017 שזכה להדים ולקיתונות של ביקורת, שטח עודה את משנתו בעניין בהרחבה:

אנחנו צריכים להניח שני קווים פוליטיים מחברים: הראשון בין הרשימה המשותפת ומצעה הפוליטי־חברתי האלטרנטיבי לבין כל המפלגות הפעילות, והשני בין כל מי שפועל למען שינוי השלטון, אשר מציב אותנו כחלק מהותי ושווה במחנה המוטרד ממדיניות נתניהו ופועל להחלפתו. משוואה זו בנויה על הדדיות מוחלטת ונחושה; אנחנו, האזרחים הערבים, חייבים להפנים כי לבד לא נצליח לחולל שינוי, כיוון שאנחנו מהווים רק עשרים אחוז, ומנגד שותפינו (השונים והמגוונים) במחנה הדמוקרטי חייבים להבין היטב כי אי אפשר בלעדינו.

עמדה זו מזוהה במיוחד עם עודה, אולם היא הדהוד והמשך של עמדתה ההיסטורית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. פעילי חד"ש מנמקים אותה כיום בארבע טענות מרכזיות: נתניהו הוא ראש הממשלה העוין והמסוכן ביותר לציבור הערבי; בממשלת רבין השנייה הוקם גוש חוסם שנחל הצלחה יחסית; היחס למיעוט הערבי בישראל מידרדר הידרדרות חסרת תקדים המצדיקה פרגמטיות חריגה; ויש מקום להבחנה בתוך הציונות בין הימין לבין השמאל, ואולי אף המרכז, ולו בבחינת הבחנה בין רע לבין הרע במיעוטו.

בל"ד, מצידה, כופרת כמעט לחלוטין בארבע ההנחות שלעיל. היא אינה רואה הבדלים של ממש בין גוונים בציונות, ואם יש הבדלים ביניהם, בעיניה השמאל הציוני הוא שורש כל רע משום שהוא האחראי לפרויקט ההתנחלויות, לאירועי "יום האדמה" ולהרוגי אירועי אוקטובר. לדידם, הגוש החוסם בתקופת רבין הביא לערבים לא יותר מ"פירורים", כפי שאמר היו"ר הנכנס החדש של בל"ד בעת האחרונה.

דוברי בל"ד גם נחרצים פחות בטענה שישראל היום רעה מתמיד, וגם מי שחושבים כך ממשיכים לטעון כי נקודת האל־חזור ל"תיקון מבפנים" ולשכנוע חלקים מהציבור היהודי־ישראלי כבר נחצתה. מבחינת אנשי בל"ד, ההידרדרות חסרת התקדים של השנים האחרונות אינה אלא חשיפת פניה האמיתיים של הציונות מימים ימימה. במילים אחרות, לטענתם הגזענות והנישול אינם חדשים, אלא לכל היותר עברו מהרובד הסמוי אל הרובד הגלוי וחסר הבושה. אם כן, בעיני בל"ד אין טעם לדבר על גוש חוסם (كتلة مانعة) אלא על גוש מתייפייף (كتلة مايعة).

המחלוקת בין חד"ש לבל"ד בעניין הגוש החוסם אינה נוגעת רק בהערכה היסטורית ובניתוח המציאות, אלא היא ביטוי להבדלים עמוקים גם סביב הטמעת "הפוליטיקה של הקו הירוק", סביב נקודת האיזון בין אתניות לבין לאומיות ובתפיסת קווי השבר הפוליטיים.

כידוע, חד"ש תומכת בבירור ובעקביות ב"פתרון שתי המדינות", ואילו עמדתה של בל"ד בנושא מגומגמת ומהוססת יותר, והעמדות השונות האלה משליכות על סוגיות נוספות.

בעיני בל"ד, אי־הפנמה של תודעת הקו הירוק מטשטשת אותו, ובכך מערערת את התפיסה שהערבים הם מיעוט, ואת העמדה שהזירה הפוליטית הישראלית היא המגרש העיקרי לשינוי. אם אין הבחנה ברורה בין מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק לבין השטחים הכבושים (הגדה המערבית ורצועת עזה), ואם הפתרון אינו חלוקה, התפיסה שהערבים הם מיעוט נשחקת. ואכן, חלק מנציגי בל"ד יוצאים במפורש ובבוז נגד מה שהם מכנים "דפוס המחשבה המיעוטי" (الفكر الأقلياتي).

הנטייה לדחות את הקו הירוק כקו חלוקה פוליטי ותודעתי מביאה, במודע או שלא במודע, לדחיית הגישה הפרגמטית העומדת בבסיס רעיון הצטרפותו של ה"מיעוט" לגוש חוסם בפוליטיקה הפנים־ישראלית ("לבד לא נצליח לחולל שינוי כיוון שאנחנו מהווים רק עשרים אחוז", כדברי עודה).

מיעוט תרבותי אינו חייב להיות קבוצה אתנית או קבוצה לאומית, אלא יכול להתקיים גם במרחב שבין שתי ההגדרות האלה. קבוצות מיעוט לאומיות תובעות בדרך כלל להיות "נפרדות אבל שוות", כלומר להתקיים לצד קבוצת הרוב הדומיננטי. לעומת זאת, תביעת המיעוט האתני מסתכמת בתביעה לשוויון ולהשתלבות מלאה במדינה, אם כי מתוך הכרה בשונות תרבותית. קרי המיעוט התרבותי־האתני מבקש להיות אחת מהקבוצות המרכיבות את המדינה.

הערבים אזרחי ישראל והפוליטיקה שלהם נעים בהתמדה על הרצף שבין האתני ללאומי (להבדיל, למשל, ממיעוטים אתניים יהודיים, שהפוליטיקה שלהם היא כמעט אתנית לחלוטין). משום כך גם חד"ש וגם בל"ד דוחות את "נאום השבטים" של הנשיא ריבלין, הרואה במיעוט הערבי־פלסטיני חלק מכלל שהוא קולקטיב תרבותי ישראלי. התביעה להקים אוניברסיטה ערבית, והתביעות הרווחות בקרב פוליטיקאים ערבים להקמת עיר ערבית חדשה, הן רק חלק מדוגמאות רבות לתביעות מסוג "נפרד אבל שווה" המבטאות תפיסה עצמית לאומית ולא רק אתנית. בל"ד אף תובעת לכונן מוסד נבחרים פלסטיני בישראל וכחלק מכך להכיר ב"ועדת המעקב" כגוף מייצג של הציבור הפלסטיני בישראל.

לצד זאת, חד"ש ובל"ד תובעות גם ייצוג הולם בתוך הממשל המרכזי, כלומר, חלק מהדרישות שלהן מבוססות על השתלבות דווקא, על בסיס הכרה בשונות התרבותית, אם כי בל"ד קרובה יותר מחד"ש לצד הלאומי. נקודת האיזון השונה בשתי המפלגות בין האתני לבין הלאומי, ובין ה"ביחד והשווה" לבין "הנפרד והשווה", מכשירה ומצדיקה התפתחות של תפיסות שונות ביחס לעצם הרעיון של גוש חוסם.

אין ספק ששתי המפלגות שוללות את הציונות ורואות בה אם כל חטאת (כמעט). עם זאת, למרות הזהות הלאומית הפלסטינית שלה, חד"ש עדיין מאמצת את החלוקה המעמדית־כלכלית כפרספקטיבה עיקרית להבנת העולם ולתיקונו. במילים אחרות, לצד ההתנגדות הלאומית לציונות, חד"ש יכולה להכיל בריתות פוטנציאליות חוצות־לאום בין יהודים לערבים ממעמד הפועלים המתנגדים יחד לאליטה השלטונית והכלכלית היהודית המנהלת את משאבי המדינה כראות עיניה. תפיסה מורכבת כזאת יכולה להכיל גם את שיתוף הפעולה ה"רזה" יחסית הטמון ברעיון הגוש החוסם.

במאמר זה התמקדתי בזיהוי העמדות המוצהרות של המפלגות הערביות על בסיס הקול הדומיננטי שבהן ומבלי להניח אחדות דעים (שאינה קיימת, כמובן, בשום ארגון או מפלגה). לא ניסיתי להעריך את האפקטיביות של העמדות השונות, ואף לא העמדתי אותן מול ההתנהגות של שתי המפלגות בפועל. ניסיון זה היה חושף שהפער בין ההלכה למעשה בבל"ד גדול, כנראה, יותר (למשל, בשנת 2005 הצביע מייסד המפלגה בעד תוכנית ההתנתקות).

הפוליטיקה השונה של חד"ש ובל"ד בשאלת הגוש החוסם נובעת אפוא מהבדלים רעיוניים המביאים לתפיסה אחרת של "תודעת הקו הירוק", של נקודת האיזון בין אתניות ללאומיות ושל חשיבותה של הסוגיה המעמדית. התפיסות והעמדות האלה מנומקות היטב, אולם שתי המפלגות נוטות לשכוח שהשדה התיאורטי־האינטלקטואלי אינו השדה היחיד שבו עליהן לפעול. בהיותן מפלגות פוליטיות המקבלות את עצם רעיון ההשתתפות בפוליטיקה, עליהן להביא את המחלוקות ביניהן להכרעת ציבור בוחריהן.

משום כך טוב יעשו חד"ש ובל"ד אם יבהירו בפומבי את עמדותיהן ונימוקיהן בנושאים השנויים במחלוקת, ויהפכו את מצעיהן לסוגיה מרכזית בבחירות הקרובות. אז, ורק אז, נוכל ללמוד מה יש לציבור הבוחרים הערבי המושכל לומר בסוגיות האלה (ולא רק לשמוע את חברי ה"מעמד הפוליטי" הפלסטיני בישראל, כלומר את הפוליטיקאים, הפעילים והאקדמאים העוסקים בשאלות האלה). ולא פחות חשוב מכך, שתי המפלגות יצטרכו לכבד, או לפחות לשקול בכובד ראש, את ההכרעה הדמוקרטית שתתקבל.