בעולם הערבי, ובמיוחד במדינות שחוו את האביב הערבי, כמו מצרים ותוניסיה, עוקבים בעניין רב אחר המהומות בפריז, הנמשכות ברציפות כבר שלושה שבועות. אופן סיקור האירועים במדינות האלה משקף במידה רבה את הדרך שבה התמודדה כל מדינה עם המהומות שפרצו בה לפני שבע שנים.
לאחר שבינואר השנה נשבע הנשיא סיסי כי לא יאפשר "לאירועים שהתרחשו לפני שבע שנים" לקרות שנית במצרים, היה ברור שאין כל קשר בין הכותרת האייקונית "מהפכת ה־25 בינואר", לבין אירועי האביב הערבי עצמם – ההתקוממות העממית בשנת 2011 שהוגדרה "פַוְדַא" (فوضى, כאוס, מהומה, אי־סדר). לא מפתיע אפוא שבשלב הראשון תיארה התקשורת הממסדית במצרים את המהומות בפריז באותם המינוחים שבהם תוארו בזמנם אירועי האביב הערבי, ובראשם התיאורים "פַוְדַא" ו"שַעַ'ב" (شغب, הרס). מכאן קצרה הדרך ליצירת הזיקה בין ארגון האחים המוסלמים לבין מחוללי האירועים בצרפת.
מוחמד אל־באז, עורך העיתון "אל־דסתור", עמד בתוכניתו "90 דקות" על קווי הדמיון הבולטים בין האירועים במצרים ב־2011 לאירועים המתרחשים בצרפת בימים האחרונים, בכל הקשור להידרדרות ממחאות שגרתיות של נהגים שעטו "אפודים זוהרים" ומחו נגד עליית מחירי הדלק, להפגנות אלימות שקראו להסתלקות הנשיא מקרון. "ריח הארגונים האסלאמיסטים עלה באפי […] במיוחד כשידוע שתנועת האחרים המוסלמים היא האם והאב של הכאוס", טען בידענות. אל-באז הוסיף ופירט את מבנה התאחדות הארגונים המוסלמים בצרפת, שנוסדו, לדבריו, בשנות ה־80 על ידי ראשד אל־ע'נושי (ראש מפלגת אל־נהדה בתוניסיה) וארגון האחים המוסלמים במימון קטר, "כדי לזעזע את יציבות המדינות".
העיתון "אל־מצרי אל־יום" ראיין שני אנשי האחים המוסלמים לשעבר העוסקים היום בחקר התנועות האסלאמיות במצרים. אף הם מצאו נקודות דמיון רבות בין האירועים במצרים לאירועים בצרפת, כמו פגיעה במוסדות שלטון, שוד במוזיאונים ופגיעה בסמלים לאומיים. נביל נעים קבע כי באופן ניהול ההפגנות בצרפת ניכרות טביעות האצבעות של האחים המוסלמים, וכי "יש לזכור כי בצרפת יש אלג'יראים, תוניסאים ומרוקאים, המשתייכים לאחים המוסלמים, מתגוררים בפרברים, ומטבע הדברים משתתפים במהומות בפריז". גם מוחמד חביב עמד על קווי הדמיון, והעריך, אף שבוודאות קטנה מקודמו, כי האחים המוסלמים מעורבים במהומות. הראיונות האלה עוררו את זעמם של תומכי האחים המוסלמים.
בהמשך עברה התקשורת הממסדית לעסוק באופן התמודדותו של הממסד הצרפתי עם המהומות. מצד אחד היא העניקה גיבוי מלא לזכותו לדכא את המהומות ביד רמה, ובכלל זה לשקול הכרזה על מצב חירום וחוקי חירום. מצד שני הובעה בתקשורת הממסדית במצרים תמיהה על הביקורת הנמתחת מצד ארגוני זכויות אדם על מדינות "העולם השלישי" הנוקטות צעדים כאלה במקרים דומים, מול ההשלמה עם צעדי הדיכוי המשטרתי במדינות המפותחות.
מטבע הדברים האירועים בצרפת מעוררים סערה ברשתות החברתיות במצרים. בתקשורת הערבית הפרו־קטרית אפשר למצוא מאמרים עוקצניים המסכמים את ציוצי הלעג של גורמים התומכים באחים המוסלמים ושואלים אם גם בצרפת אפשר להאשים את האחים המוסלמים ברצון להשתלט על מוסדות השלטון.
גם בתוניסיה משווים הפעילים ברשתות החברתיות בין האירועים ב־2011 לאירועים ב־2018, אולם כאן הם עושים זאת מתוך גאווה בערכיה של "מהפכת הלוטוס", שהם מקור השראה למפגינים בצרפת. למשל, אחד הפעילים טוען: "עשינו מהפכה כדי לדמות לצרפת, והנה צרפת הפכה לתוניסיה". פעילים אלו גם מתאימים את הסיסמאות שאפיינו את המהפכה בתוניסיה לאירועים בצרפת, כמו הכותרת "מקרון ברח לסעודיה" (על בסיס בריחת הנשיא בן עלי לסעודיה). בד בבד מתגאים ברשתות החברתיות בתוניסיה בהשתתפות הערה של צרפתים ממוצא תוניסאי בהפגנות, ומפיצים קטע וידאו של מפגין תוניסאי המביע את כעסו על הנשיא מקרון "הגונב את כספי העם ומוכר נשק לסעודיה".
לדעת הפרשנים, התמיכה החד־משמעית של המדיה החברתית בתוניסיה במפגינים, ולא בממסד, נובעת מהאכזבה ששררה בתוניסיה בימים הראשונים של מהפכת הלוטוס מהתגובה הפושרת של הממסד הצרפתי, ובמיוחד מעמדת שרת החוץ דאז מישל אליו־מארי, שנאלצה להתפטר בעקבות המחאה שעוררה המלצתה לספק לממסד התוניסאי אמצעים לפיזור הפגנות, ועל רקע קשריה עם הנשיא המודח בן עלי.
מעניינות בהקשר הזה גם התגובות באלג'יריה, שהצליחה לחמוק מאירועי האביב הערבי, בין השאר, על רקע הזיכרונות המרים ממלחמת האזרחים. באלג'יריה בולטים פחדים וחששות מהאירועים בפריז, בעיקר בשל הדאגה לעשרות אלפי בני משפחה המתגוררים ברחבי צרפת. הרשתות החברתיות למיניהן משמשות בעיקר לאיתור המקומות שבהם מתחוללות המהומות, ומספקות למשפחות המודאגות מידע על מידת קרבתן הגיאוגרפית לאזורים שבהם מתגוררים אזרחים ממוצא אלג'ירי. החשש הגדול הוא מהפניית אצבע מאשימה לעבר בני הקהילה, שאת נוכחותם בהפגנות אי אפשר להסתיר. מפגינים אלו מבליטים את נוכחותם באמצעות דרבוקות ושירים המושמעים בדרך כלל במגרשי ספורט, ומעניקים להפגנות גם צביון אלג'ירי מובהק.
לסיכום, התפתחות המהומות בצרפת אפשרה לממסד המצרי לרענן את זיכרון הציבור באשר להשלכות המהומות ב־2011 בכל הקשור לפגיעה בכלכלה ובביטחון האישי של התושבים, ולהזכיר לו את המעורבות השלילית של האחים המוסלמים, הן במצרים, הן במקומות אחרים בעולם, לצד מתן גיבוי מלא למדיניות היד הקשה נגד המפגינים. לנוכח הצלחת המפגינים בצרפת לאלץ את הממסד להקפיא את עליית מחירי הדלק, יש להניח שהממסד המצרי יגביר את מאמציו לבלום ניסיונות אפשריים מצד גורמים בציבור המצרי להשיג הישגים דומים בהפגנות אלימות.
כך אפשר להבין גם את התגובה הזהירה באלג'יריה, שהצליחה להרחיק את עצמה מאירועי האביב הערבי ועתה חוששת מפני ההשפעות השליליות של האירועים בפריז, העלולים לחלחל אליה דרך הקהילה האלג'יראית הגדולה בצרפת. לעומת זאת, התגובה בתוניסיה שונה בתכלית, ומשקפת גאווה בערכי המהפכה ובהישגיה, העומדים לנגד עיניהם של המתקוממים נגד "משטרי דיכוי" בכל מקום בעולם.
