מדינות ערב מספקות תירוצים קלושים לשיתוף הפעולה שלהן עם ישראל בעודן מתעלמות מזכויותיו של העם הפלסטיני. תירוץ כזה הוא למשל הצורך לפעול נגד הפעילות האיראנית באזור – נדרש, הגיוני ומוצדק ככל שיהיה. ממשלת הימין הגזענית בישראל, מצדה, גם היא אינה מוטרדת מהשאלה כיצד לחיות בשלום עם העם הפלסטיני, ולא עם העמים הערביים והמדינות השכנות.
מה שמטריד את ישראל בימים אלו הוא אופי המלחמות שבהן היא תהיה מעורבת, לא בעוד שנה או שנתיים אלא בעשרים ושלושים השנים הבאות. לפיו עליה להגדיר את סוג מטוסי הקרב ושאר הציוד שיחמש את צבאה, באדיבות מענק בגובה 38 מיליארד דולר שממשל הנשיא האמריקני הקודם, ברק אובמה, התחייב להעביר לישראל במשך העשור הקרוב, משנת 2019. לכן הישראלים עסוקים בהשוואות בין מטוסי F15 אמריקניים, שהולכים ומשתכללים, ובין מטוסי F35, גם הם מתוצרת אמריקנית.
חרחורי המלחמה האלה הם למעשה מדיניות של בריחה מהתמודדות עם חובותיה של ישראל כלפי העם הפלסטיני. למרות הניצחונות של ישראל ברוב מוחלט של קרבותיה במלחמה המתמשכת כבר למעלה ממאה שנה, המכונה "הסכסוך הערבי-ציוני", התנועה הציונית אינה יכולה לגבור על הזכויות שבגינן נאבק העם הפלסטיני.
השכל הישר מוביל אל השאלה החשובה ביותר: האם הפלסטינים מסוגלים להביס את ישראל ואת הציונות? תשובתי היא: כן, בהחלט. מקור הכוח הצבאי, למרות חשיבותו הניכרת, אינו מקור הכוח היחיד במשוואת הסכסוכים ההיסטוריים הגדולים. מקורות הכוח של הפלסטינים מול הכיבוש, העוול והעריצות הישראלית יכולים בסופו של דבר להכריע את הכף לטובתם, למרות העליונות הצבאית הישראלית.
בהקשר זה עולים דבריו של דוד בן-גוריון בריאיון לעיתון הארץ מיום 2 באוקטובר 1959: "מי שסבור שכיום אפשר לפתור בכוח צבאי בלבד שאלות היסטוריות בין עמים, אינו יודע באיזה עולם אנו חיים […] כל שאלה מקומית נעשית כיום לבינלאומית, ומשום כך יחסינו עם עמי העולם אינם פחות חשובים מאשר כוחנו הצבאי, שעלינו להוסיף לטפחו, כדי להרתיע התקפות וכדי לנצח אם ניאלץ להילחם".
דבריו של בן-גוריון נכונים ומדויקים. המשוואה הזאת, שמתרכזת בבניית קשרים איתנים עם עמי העולם וברכישת תמיכתם בתנועה הציונית במחצית הראשונה של המאה שעברה, ועל אחת כמה וכמה אחרי מלחמת העולם השנייה עקב טבח יהודי אירופה בידי המפלצת הנאצית, הייתה ועודנה חלק מרכזי במדיניות של ממשלות ישראל.
הפלסטינים צריכים לפעול באופן דומה: ניהול יחסים חיוביים עם עמי העולם ומדינותיהם הוא מקור הכוח הטוב ביותר. אולם התעניינות במתרחש בחברה הישראלית, וההסתייעות בקשרים הבינלאומיים כדי לבנות גשרים ומוקדי חיבור אל החברה הישראלית, חשובה אף יותר.
הסכסוך שלנו עם ישראל אינו רק סכסוך בין שני צדדים שאחד מהם חמוש לעייפה בכוח צבאי אדיר והשני חמוש בזכות טבעית חוקית לעצמאות. זהו סכסוך בין העוול והצדק, בין הזכות ובין הפרתה בכוח הנשק. לזכות ולצדק יש תומכים בכל מקום על פני האדמה, גם בישראל עצמה.
חייל לשעבר בצבא הישראלי, מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד, נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם באוקטובר האחרון. הוא דיבר על הכפר ח'אן אל-אחמר שישראל החליטה להרוס, תיאר זאת כפשע וביקש מהעולם להגן על פלסטין ולמנוע מישראל לבצע את הפשע הזה. הוא דיבר על מצוקת תושבי רצועת עזה, "הכלא הגדול ביותר תחת כיפת השמיים", לדבריו.
אלעד דיבר על כל העוולות, הדיכוי והרדיפה של צבא הכיבוש והקולוניאליזם הישראלי. בסוף דבריו אמר שהוא חלק מקבוצה שפועלת להבטיח "חיי חירות וכבוד ל-13 מיליון ישראלים ופלסטינים החיים בין הירדן והים. גם אם נדמה שהעתיד הזה רחוק מהישג יד, ואף הולך ומתרחק, ביכולתנו להפוך אותו למציאות". הוא הוסיף: "מעשים בלתי מתפשרים מצד הקהילה הבינלאומית יכולים להגשים זאת. על העולם להבהיר לישראל כי לא ימשיך לעמוד מנגד וכי יפעל נגד ההרס המתמשך של העם הפלסטיני".
שגריר ישראל באו"ם דני דנון הגיב במחאה על הזמנתו של אלעד לשאת דברים בפני חברי מועצת הביטחון ואז פנה לאלעד בעברית ואמר לו: "אתה אזרח במדינת ישראל שמשרת את אויבינו. חיילי צבא ההגנה לישראל שומרים עליך ואתה בא לכאן לפגוע בהם. תתבייש בעצמך, משת"פ".
לא כל הישראלים הם כמו אלעד, אבל גם לא כל הישראלים הם כמו דנון.
עימאד שקור הוא פובליציסט פלסטיני. מאמרו המלא התפרסם ביומון הערבי הנפוץ אל-קודס אל-ערבי. גרסה זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: ירדן ליכטרמן
